אנו רגילים לראות בלוח השנה היהודי מוטיב מרכזי ומוסכם של הזהות היהודית מאז התנ"ך ועד ימינו אלה. מסורת רציפה שאנו מנחילם מזה אלפי שנים. אלא שעיון בתנ"ך מלמד שהדבר רחוק מהמציאות. בדברי הימים (דברי הימים ב', ל' י"ג-כ"ו) מסופר על פסח שנערך בתקופת חזקיהו במאה השמינית לפנה"ס, באייר (כי המקדש לא היה מטוהר בניסן):

וַיֵּאָסְפוּ יְרוּשָׁלִַם עַם רָב לַעֲשׂוֹת אֶת חַג הַמַּצּוֹת בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי קָהָל לָרֹב מְאֹד… וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם נִכְלְמוּ וַיִּתְקַדְּשׁוּ וַיָּבִיאוּ עֹלוֹת בֵּית ה' וַיַּעַמְדוּ עַל עָמְדָם כְּמִשְׁפָּטָם כְּתוֹרַת מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים, הַכֹּהֲנִים זֹרְקִים אֶת הַדָּם מִיַּד הַלְוִיִּם (ולא העם בעצמו) כִּי רַבַּת (רבים) בַּקָּהָל אֲשֶׁר לֹא הִתְקַדָּשׁוּ. וְהַלְוִיִּם עַל שְׁחִיטַת הַפְּסָחִים לְכֹל לֹא טָהוֹר לְהַקְדִּישׁ לַה'.  כִּי מַרְבִּית הָעָם רַבַּת מֵאֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה יִשָּׂשכָר וּזְבֻלוּן לֹא הִטֶּהָרוּ כִּי אָכְלוּ אֶת הַפֶּסַח בְּלֹא כַכָּתוּב  כִּי הִתְפַּלֵּל יְחִזְקִיָּהוּ עֲלֵיהֶם לֵאמֹר ה' הַטּוֹב יְכַפֵּר בְּעַד… וַתְּהִי שִׂמְחָה גְדוֹלָה בִּירוּשָׁלִָם כִּי מִימֵי שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֹא כָזֹאת בִּירוּשָׁלִָם. 

לא רק שהמקדש היה סגור במשך תקופה וחזקיה חידש את המקדש, העם לא היה מוכן לעשות פסח בחודש הראשון, ובעיקר מרבית העם בכלל לא ידע לחגוג את הפסח לפי ההלכה המקראית, דהיינו בטהרה. חזקיה מעדיף את רוח החג על פני החוק והם חוגגים את פסח כך, שלא בטהרה. לפי הכתוב, זו היתה הפעם הראשונה שנחגג הפסח במשך כמעט 200 שנה, מאז תקופת שלמה. שלושה דורות לאחר מכן מסתבר שהפסח הזה לא השתמר. ספר מלכים (מלכים ב', כ"ג, כ"א-כ"ב) מספר על הפסח שייסד המלך יאשיהו במאה השביעית לפנה"ס:

וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר עֲשׂוּ פֶסַח לַה' אֱלֹהֵיכֶם כַּכָּתוּב עַל סֵפֶר הַבְּרִית הַזֶּה. כִּי לֹא נַעֲשָׂה כַּפֶּסַח הַזֶּה מִימֵי הַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר שָׁפְטוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וְכֹל יְמֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וּמַלְכֵי יְהוּדָה.

ספר מלכים בכלל לא יודע שחגגו את הפסח בימי שלמה ואפילו לא 100 שנה קודם לכן בימי חזקיה. הוא מניח שיאשיהו חידש את חגיגות הפסח הכתובות בתורה. במאה השישית לפנה"ס יחזקאל מפרט את רשימת כל מועדי ישראל (יחזקאל מ"ה, ט"ז-כ"ה):

כֹּל הָעָם הָאָרֶץ, יִהְיוּ אֶל הַתְּרוּמָה הַזֹּאת, לַנָּשִׂיא בְּיִשְׂרָאֵל.  וְעַל הַנָּשִׂיא יִהְיֶה הָעוֹלוֹת וְהַמִּנְחָה וְהַנֵּסֶךְ בַּחַגִּים וּבֶחֳדָשִׁים וּבַשַּׁבָּתוֹת, בְּכָל מוֹעֲדֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל… בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תִּקַּח פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים  וְחִטֵּאתָ אֶת הַמִּקְדָּשׁ… וְכֵן תַּעֲשֶׂה בְּשִׁבְעָה בַחֹדֶשׁ מֵאִישׁ שֹׁגֶה וּמִפֶּתִי; וְכִפַּרְתֶּם אֶת הַבָּיִת. 

בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, יִהְיֶה לָכֶם הַפָּסַח – חָג שְׁבֻעוֹת יָמִים מַצּוֹת יֵאָכֵל…

בַּשְּׁבִיעִי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, בֶּחָג, יַעֲשֶׂה כָאֵלֶּה שִׁבְעַת הַיָּמִים…

יחזקאל מכיר 3 חגים בלבד: יום טיהור המקדש בא' ובז' ניסן (שלפי המסורת שלנו זהו יום הכיפורים בי' בתשרי). פסח וסוכות. במאה ה-5 לפנה"ס מגלים שבי ציון את ראש השנה וסכות (נחמיה פרק ח'):

וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה… בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי… וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת הָעָם לְכָל הָעָם: הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַה' אֱלֹהֵיכֶם… לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ, כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ… 

וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי נֶאֶסְפוּ… וַיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה  אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי… וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת, וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת. כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא. וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד.

מסתבר ששבי ציון לא מכירים לא את סוכות ולא את ראש השנה ובטקס הברית של עזרא הם מתקנים זאת. גם אחרי התיקון הם לא שומעים על שופר בראש השנה, או  על יום הכיפורים. הם יודעים שראש השנה הוא יום של שמחה סעודות ומשלוח מנות לאביונים(!) ולפחות לפי דעתם סוכות לא נחגג מתקופת יהושע בן נון, דהיינו כל ימי בית ראשון. גם הפרק הזה מגלה שהתורה בכללה יכולה להישכח לגמרי בתקופות מסוימות.

למיטב ידיעתי אין שום תיאור של חגיגת שבועות ראש השנה או יום הכיפורים בתקופת בית ראשון (זה כשלעצמו כמובן לא מוכיח שהם לא נחגגו אולם נראה שהדבר אומר דרשני.) המסקנה היא, שבניגוד למה שאנחנו חושבים אינטואיטיבית, כעובדה, החגים לא כוננו את הזהות היהודית, ואינם מהווים תנאי לה. החגים הם בחירה, והיא נתונה בידינו כמו בידי חזקיה, יאשיהו ועזרא שכל 100 שנה לערך "מגלים" חלק מהחגים מחדש ובכך מייצרים התחדשות דתית. הבחירה בחגים אכן מייצגת כינון של זהות יהודית, ממש כמו הבחירה הציונית לחגוג את חנוכה או את ל"ג בעומר, בדגשים חדשים לגמרי. אולם אלו אינם מכוננים אותה מעצם היותם.  התנ"ך מלמד אותנו – אמור לי מהם חגיך ואומר לך איזה יהודי אתה.

התנ"ך מרגיע אותנו שהיהדות פחות שברירית משנדמה לנו לעיתים. היא מסוגלת להתחדש גם אחרי זניחה של מאות שנים, ומחדשיה יגלו בה פנים חדשות ויבטאו באמצעותה את זהותם. כך מזמין אותנו התנ"ך לבחון איזו זהות יהודית  אנו מכוננים באופן בו אנו חוגגים את חגינו כיום.

חג שמח של התחדשות.