במקום אחר סיפרתי על רב עיליש שמיהר לפסוק הלכה בעודו תלמיד, וטעה. כשרבו גוער בו על נמהרותו (בבא בתרא קל"ג ב'). אולם הסיפור המפורסם ביותר על רב עיליש הוא סיפור תלמודי (גיטין מ"ה א') סיפור על נמהרות וחשדנות ניסים וכשפים וגם על פחדים של גברים. כך מספרת הגמרא (בתרגום על פי שטיינזלץ):
בנותיו של רב נחמן היו בוחשות קדירה רותחת בידיהן (ללא צורך בכף), ואנשים חשבו שהן צדקניות כל כך שאין האש שולטת בהן.
היה קשה לו לרב עיליש שהרי כתוב (קהלת ז', כ"ח): "אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי וְאִשָּׁה בְכָל אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי"?! (אז איך ייתכן שבנותיו של רב נחמן הן צדקניות מופלאות כאלה?!)
גרם להן הדבר ונישבו, ונישבה גם רב עיליש, יחד איתן.
יום אחד ישב אתו בשבי אדם אחד שהיה יודע בלשון הציפורים.
בא עורב וקרא לו לרב עיליש.
אמר רב עיליש לאותו אדם: מה אומר העורב?
ענה לו, אומר הוא: "עיליש ברח, עיליש ברח".
אמר רב עיליש: העורב שקרן הוא, ואיני סומך עליו.
בינתיים באה יונה וקראה.
אמר לו רב עיליש לאותו אדם: מה היא אומרת?
אמר לו: אומרת היא: "עיליש ברח, עיליש ברח".
אמר: כנסת ישראל נמשלה ליונה. מסקנה שיתרחש לי נס (ואני יכול לסמוך על כך ולברוח).
אמר: לפני שאני בורח אלך ואראה את בנותיו של רב נחמן. אם עומדות הן בנאמנותן — אחזירן.
אמר: נשים מגלות זו לזו הכל בבית הכסא.
הלך והקשיב.
שמע אותן שהן אומרות: אלה, השובים שלנו, הם הגברים שלנו, ואנשי נהרדעא הם גברים שלנו.
אנחנו צריכות לדבר עם השובים שלנו שירחיקו אותנו מכאן, שלא יבואו אנשים (או אנשינו במובן בני זוג) וישמעו ויפדו אותנו.
שמע זאת רב עיליש, קם, וברח, והלך אתו איש הציפורים.
לעיליש התרחש נס והצליח לעבור במעבורת וברח.
ואת איש הציפורים תפסו והרגו.
כאשר שבו בנות רב נחמן מבית השבי, אמר רב עיליש: הן היו בוחשות את הקדירה בכשפים ולא מחמת צידקות עשו כן.
הסיפור הזה אהוב עלי במיוחד כי הוא הזדמנות נדירה עבורי להקשיב לשיחת מילואים. הגמרא היא שיחתם של גברים בעבור גברים בעולם שוביניסטי מאוד. הקושיה שמובילה את הסיפור הוא איך ייתכן אישה צדקת ומלומדת בניסים, ועוד כמה נשים יחד. מסקנת הסיפור היא שזה באמת לא ייתכן. אישה שעושה ניסים היא מכשפה.
אבל בעולם שבו תפקידיה של אשה מוגבלים והיא נתפסת כאובייקט, החרדה הגדולה ביותר של גברים היא… שזה הדדי… "השובים שלנו הם גברים והגברים בנהרדעא הם גברים". חיילים או שודדים שעוסקים בשביית אנשים הם אולי יותר "גברים" מתלמידי חכמים? ובכלל כשמערכת היחסים אינה מבוססת על תחושת הקשר הבין-אישי הייחודי בין גבר ספציפי לאשה ספציפית נולדת אובססיית הנאמנות. שהרי אם גבר ואשה הם תפקידים גנריים, ואם הגבר עצמו לא נוהג לשמור אמונים לאשה יחידה ומעוניין בכמה נשים, מי מבטיח לו שיחסה של אשתו אליו אינו גנרי? שהיא אינה יכולה להחליף אותו בגבר אחר? שהיא אינה מעוניינת בכמה גברים?! באופן אגבי ואולי לא מודע חושף הסיפור את המחיר העמוק שמשלמים גברים על שוביניזם.
אבל לענייננו חשובה יותר דמותו של רב עיליש. לכאורה הוא הצדיק הקלאסי. הוא מסוגל לראות את הדברים נכוחה כשכולם מסביב מתפעלים מבנותיו של רב נחמן. הוא זה שזכאי שאלהים יעשה לו נס ויציל אותו ממוות. אבל קריאת הסיפור מבעד לעיני ההלכה מגלה דמות גרוטסקית. הסיפור מובא כפרשנות למשנה (גיטין ד' ו') הקובעת:
ואין מבריחין את השבויין, מפני תקון העולם.
רבן שמעון בן גמליאל אומר, מפני תקנת השבויין.
הגמרא מסבירה שלדעת תנא קמא אסור להבריח מהשבי אפילו שבוי יחידי כי זה יגרום לשובים להתעמר בשבויים, לאזוק אותם, לכלוא אותם בתנאים קשים וכו'. ואילו רבן גמליאל אינו חושש למצב בו יש שבוי אחד אלא למצב בו יש כמה שבויים שאז השובים עלולים להתעמר בשאר ואף להרוג אותם בשל כך.
רב עיליש עסוק בשאלה האם ראוי להקשיב לעורב או ליונה כשהשאלה האמיתית היא איך בכלל מותר לו לברוח… (אמנם פרשנים מאוחרים ידייקו מהמשנה שאסור להבריח שבויים אבל להם עצמם מותר לברוח. אולם לדיוק הזה אין זכר בתלמוד.) בפועל בריחתו של רב עיליש אכן גורמת למותו של איש הציפורים.
בסיום הסיפור מגלה רב עיליש הצדיק לכל בני נהרדעא שהבנות של רב נחמן מכשפות. פריט מידע מרתק וצהוב שמתיר כמובן להרוג אותן. אלא שמנקודת מבט הלכתית הרבה יותר חיוני לגלות לבעליהן של בנותיו של רב נחמן שהן ככל הנראה ניהלו קשרים אינטימיים עם שוביהן לרצונן. מה שאוסר אותן לבעליהן.
במילים אחרות, הסיפור מתאר שרב עיליש עסוק פעם אחר פעם בניסים קסמים וכישופים, ונכשל בתמרורי אזהרה הלכתיים בוהקים. במקום להקשיב לשיחות אינטימיות של נשים ולציפורים היה ראוי שיבדוק את ההלכה הפשוטה…
****
בסיפור תלמודי נוסף רב עיליש הוא צדיק ידוע שלא יכול להיות שהוא נכשל בהלכה. ושוב בפועל הוא נכשל בה, ומותיר אחריו חוזה המנוגד להלכה. וכך מספרת הגמרא (בבא מציעא סח ב' – סט א בתרגום על פי שטיינזלץ):
(לאחר מותו של רב עיליש) בניו חויבו על פי שטר עיסקה (ככל הנראה שטר של החזר הלוואה), שרב עיליש היה חתום עליו שהיה כתוב בו שהצדדים מתחלקים חצי ברווחים וחצי בהפסדים.
אמר רבא: רב עיליש אדם גדול הוא ולא היה מאכיל אנשים באיסורים
(לפי ההלכה בה דנה הגמרא במקום ההנאה מרווחי עיסקה כזו נחשבת איסור ריבית).
יש טעות בשטר והתנאי היה שהצד השני מקבל חצי מהרווחים וסופג שני שליש מההפסדים. או חצי מההפסדים ושני שליש מהרווחים. (שאז זה לא ריבית לפי ההלכה).
אמר רב כהנא: אמרתי הלכה זו לפני רב זביד מנהרדעא, ואמר לי: מהיכן יודעים אנו שמה שנכתב בשטר כלל את כל פרטי העיסקה? שמא רב עיליש "טובל עמו בציר היה" (הכוונה עובד יחד עם הלווה על הוצאת העיסקה בפועל שאז הם נחשבים שותפים ואין בכך ריבית, לפחות לפי אחת הדעות בתלמוד).
ושוב יש לנו פער בין צדיקותו של רב עיליש שרבא רבו מעיד עליה לבין השטר הכתוב שהוא מותיר אחריו. שטר שמעלה תהיות כל כך חמורות על הבנתו ההלכתית הפשוטה, שרבו רבא מניח שפשוט נפלה טעות קולמוס בשטר – שזה לא יכול להיות. ורב זביד מניח שהעסקה היא שונה ממה שנראה לעין. נדמה לי שהתלמוד מעצב את דמותו של רב עיליש כהמחשה לפסוק (קהלת ז' ט"ז):
אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם.
צדיק שעסוק בצדיקותו, מוכר בצדיקותו, אבל צדיקותו מעוררת השתוממות ומכשילה אותו בחובותיו ההלכתיות הפשוטות.
