מדרש דברים רבה פותח את פירושו לפרשת "וזאת הברכה" בהלכות תפילה. המשנה קובעת (ברכות ה' ג'):
העובר לפני התיבה וטעה, יעבר אחר תחתיו…
מנין הוא מתחיל? מתחלת הברכה שטעה בה.
המשנה עוסקת בתפילת העמידה. אם החזן טועה בתפילה, ולא מצליח להמשיך, צריך להחליף אותו. מי שמחליף מתחיל מהתחלה את הברכה האחרונה שהחזן "נתקע" בה. המדרש חוזר על ההלכה שבמשנה ומסביר אותה (דברים רבה י"א א'):
הלכה, אדם מישראל שעבר לפני התיבה וטעה, כיצד הוא צריך לעשות?…
העובר לפני התיבה וטעה, יעבור אחר תחתיו.
ומנין הוא מתחיל?
מתחלת הברכה שטעה.
ומהיכן למדו? מאבות העולם.
למה? שלא היה אחד מתחיל אלא ממקום שפסק חבירו.
כיצד? אברהם בירך את יצחק, מנין? דכתיב: (בראשית כ"ה, ה'): "וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק".
ומה נתן לו? רבי יהודה ורבי נחמיה (נחלקו).
רבי יהודה אומר: בכורה נתן לו…
רבי נחמיה אמר: ברכה נתן לו…
עמד יצחק לברך את יעקב, אמר: ממקום שפסק אבא משם אני מתחיל. אבא הפסיק ב"וַיִּתֵּן", אף אני מתחיל ב"וַיִּתֵּן", מנין? שנאמר (בראשית כ"ז כ"ח): "וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים (מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ)". ובמה חתם יצחק? בקרייה, שנאמר: (שם כ"ח א') "וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ".
עמד יעקב לברך את השבטים, אמר: איני פותח אלא בקרייה, שנאמר: (שם מ"ט א') "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו". ובמה חתם ב"זֹאת"? שנאמר: (שם, פס' כ"ח) "וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם (וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם)".
עמד משה לברך את ישראל, אמר: איני פותח אלא ב"זֹאת". מנין? ממה שקרינו בענין: "וְזֹאת הַבְּרָכָה".
לכאורה המדרש מספר לנו שכל הברכות שהתגלגלו אלינו מאבותינו הם מסורת רציפה אחת שכל כולה ברכה. זאת פתיחתו לפרשה האחרונה בתורה ובכך הוא ממסגר את כל התורה כברכה המתגלגלת מדור לדור. אבל כשהוא מסמיך זאת להלכה בדבר שליח הציבור שטעה בתפילתו, בעצם מספר לנו הדרשן שתפקידה של מסורת הוא לתקן את הטעות של קודמינו.
המחלוקת בין רבי יהודה לרבי נחמיה על ברכתו של אברהם מספרת לנו שהבעיה אינה רק במציאות השבורה שזוקקת תיקון מתמיד אלא בתוכן הברכות עצמן. רבי יהודה אומר שאברהם מסר ליצחק רק בכורה. בכורה היא מיקום ותפקיד פוליטי. היא מקומו של הבן בין אחיו והתפקיד המוטל עליו בשל כך. לעומת זאת רבי נחמיה סבור שאברהם לא ציווה עלינו שום שליחות פוליטית. הוא רק הבטיח שפע נצחיות ובעיקר מהות סגולית. הברכה והקללה בתורה נתפסות כיכולת מאגית לתפוס את מהותו של המבורך / המקולל ולקבוע את עתידו. כך מברכות האבות, כשהדבר נצבע בצבעים עזים בבכיו של עשיו על ברכת יצחק, כך בפרשת בלעם וכך גם בברכתו של משה בפרשת וזאת הברכה. אם כך לפי רבי נחמיה אברהם לא יצר עבורנו שליחות מוסרית אלא מהות מובחנת. כך או כך, ברי שהן לפי רבי יהודה והן לפי רבי נחמיה הברכה היא חלקית – שום עם אינו יכול להתקיים רק על אחת העמדות. ממילא משמשת פרשנות ברכת אברהם כדוגמה לאופן שבו אנחנו צריכים לקרוא את כל הברכות כולן, שבכל הדורות, ולמעשה את כל התורה כולה: כשאנו נתקלים בתורה שאינה יכולה לקיים אותנו עלינו לחזור ולהשלימה כך שתמשיך להיות תורת חיים.
אולם ההלכה אינה מסתכמת במשנה. בחלק עליו דילגתי מביא המדרש עמדה הלכתית אחרת המבוססת על הגמרא (ברכות ל"ד א') וזו לשון המדרש:
אמר ר' יוסי בר חנינא: טעה בג' ברכות הראשונות, חוזר בתחלת "מגן".
רב הונא אמר: אם טעה בג' ברכות אמצעיות, חוזר ל"האל הקדוש".
רב אמר: אם טעה בשלש אחרונות, חוזר לתחלת "מודים".
העמדה ההלכתית הזו הרבה יותר רדיקלית מבחינת הטעון תיקון. תפילת העמידה מחולקת לשלושה חלקים. היא פותחת ב-3 ברכות שבח, ממשיכה בברכות אמצעיות שמשתנות לפי המועד ויכולות לנוע בין אחת (בשבת) ל18 (בתענית), ומסתיימת ב-3 ברכות קבועות שענייננו הודאה ושלום (ועבודה. ומשמע שהסדר של שלושת האחרונות שם שונה מנוסחנו אנו) לפי הגישה הזו, "תחילת הברכה" היא תחילת כל יחידת הברכות הקשורה אליה. משמע כששליח הציבור טועה יש לערוך תיקון רדיקלי בהרבה לדבריו, ולמחוק יחידה שלמה ממעשיו האחרונים משום שהטעות אינה רק בברכה יחידה אלא שהדברים קשורים ואחוזים זה בזה. פרשת וזאת הברכה מסתיימת במילים (דברים ל"ד י'-י"ב):
וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים. לְכָל הָאֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ. וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל.
וכעת מוטל עלינו לתקן ממקום שמשה הפסיק. להקים מנהיגות בישראל. לשלוח אותות ומופתים מתוקנים במצרים ובכל סביבותינו. לתקן לעיני כל ישראל.
