ספר ויקרא הוא "תורת כהנים" מעורר פעמים רבות אי נחת אצל הקורא המודרני. חלקים גדולים עד מאוד מהספר מוקדשים לעבודת הקורבנות ובכלל לעבודת הכוהנים ותפקידיהם. כבר בפתיחת הספר, בקרבן הראשון שמתאר הספר, קרבן עולה שאדם מביא לרצונו ברור מאוד מה עושה הקורבן (ויקרא א' ג'-ד')
וְסָמַךְ (המקריב) יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה, וְנִרְצָה לוֹ,לְכַפֵּר עָלָיו.
הקורבן מרצה ומכפר. אין שום רמז לכך שהמקריב אומר משהו. בוודאי שאין כל בדל של רמז שהכפרה והריצוי תלויים בהליך נפשי כלשהו. הטקס הקפדני שמתואר שוב ושוב בפירוט לאורך פרשת ויקרא והפרשות שאחריה, לא מותיר ספק – הקורבן עצמו מכפר. (ראו הקורבנות על החטאים בפרק ד' ששוב ושוב חוזר על אותו דגם: תיאור מפורט של אופן הקרבת הקורבן וסיום ב"וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ, וְנִסְלַח לוֹ".) גם מנקודת המבט של האל המקבל את הקורבנות לא מרגיש ספר ויקרא כל צורך בהסמלה. באופן חד משמעי תפקידם ומשמעותם של הקרבנות היא להיות המזון (=לחם. כשם כולל למזון) והמנגל (=אשה) של אלהים ולבשם את אווירו (ריח ניחוח). שוב ושוב, מפרק א' ובמיוחד בפרק ג' חוזר תפקיד הקרבן כ"לֶחֶם אִשֶּׁה… רֵיחַ נִיחֹחַ… לה'".
כבר הנביאים מתקשים עם תפיסת הקרבנות של ספר ויקרא. בנבואתו הקדומה של שמואל, בתקופת שאול הוא מוכיח אותו (שמואל א' ט"ו כ"ב):
הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים – כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה'? הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב, לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים.
ולאחריו כמעט כל נביאי הכתב (עמוס ה' כ"א-כ"ז, הושע ו' ו': "כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח", מיכה ו' ו'-ח', ירמיהו ז' כ"א-כ"ג) ואולי הטקסט היפה והמפורסם ביותר בסידרה זו, ישעיהו א' י"א-י"ז):
לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי… רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה.
בימי הביניים כותב הרמב"ם (מורה נבוכים חלק ג' פרק ל"ב):
שאי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום, ולזה אי אפשר לפי טבע האדם שיניח כל מה שהרגיל בו פתאום. וכאשר שלח השם משה רבנו עליו השלום… והיה המנהג המפורסם בעולם כלו שהיו אז רגילין בו והעבודה הכוללת אשר גדלו עליה, להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם אשר היו מעמידים בהם הצלמים, ולהשתחות להם ולקטר לפניהם… לא גזרה חכמתו ותחבולתו המבוארת בכל בריאותיו שיצונו להניח מיני העבודות ההם כולם ולבטלם, כי אז היה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל, והיה דומה אז כאלו יבוא נביא בזמננו זה שיקרא לעבודת השם ויאמר: "השם צוה אתכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תבקשו תשועתו בעת צרה, אבל תהיה עבודתכם מחשבה מבלתי מעשה". ומפני זה השאיר השם מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולעניינים דמיוניים שאין אמתות להם לשמו יתברך… והגיע התחבולה בזאת הערמה האלהית שנמחה זכר עבודה זרה והתקיימה הפינה הגדולה האמתית באומתנו, והוא מציאות השם ואחדותו…
מאז עוד רבים וטובים ערערו ומערערים על עבודת הקורבנות אלא שדווקא משום כך, נדמה לי שיותר מכל ספר אחר, מבטא ספר "ויקרא" את עוצמתה של המסורת היהודית – וזאת בשני פנים: ראשית, כמו שכתב הרמב"ם ספר "ויקרא" נוצר בעולם שבו קורבנות הם הפולחן הדתי שבלעדיו אין. למיטב ידיעתי אין שום דת אחרת שהצליחה להעביר את פולחנה המרכזי הסמלה אחר הסמלה, התמרה אחר התמרה ועדיין לשמור על רצף של מסורת. אלפי שנים לאחר שניתן לנו ספר ויקרא אנו עדיין קוראים בו מדי שנה ומחפשים את הדרך לכפר על חטאינו ברוח ציוויו. איננו מתכחשים לציווייו ובד בבד איננו ממלאים אותם כבר אלפי שנים.
אולם אני מבקשת להציע, שהיכולת הזו לשמר את רוחו של ספר ויקרא, אלפי שנים לאחר שהתבטלה עבודת הקורבנות, נעוצה בספר ויקרא עצמו. זהו הפן שני בו מבטא ספר ויקרא את עוצמתה של המסורת היהודית. ספר ויקרא, שמתחיל בפולחן הקרבנות, מסתיים (בפרשת בהר בחקותי) במסורת חלופית לברית סיני של ספר שמות. לפי ספר ויקרא מה ששמענו בהר סיני הם דיני שמיטה ויובל (ועוד דינים הנלווים אליהם). כמאמר הכתוב (ויקרא כ"ה א'-ב'):
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'.
בסוף הספר מתברר שהפולחן שמציע ספר ויקרא ייעודו כינון חברת צדק ריבונית בארץ ישראל. לשיטת הספר זהו עיקר התורה. אם ספר שמות כונן אתוס לאומי שייעודו פולחני – הקמת המשכן. ספר ויקרא מכונן אתוס פולחני שייעודו כלכלה צודקת, המאתגרת את תפיסותינו הכלכליות עד עצם היום הזה. לא קפיטליזם, לא סוציאליזם, אלא חלוקה מחודשת של הקניין בדרכים שונות מדי שמיטה ויובל.
ספר ויקרא מכיר נוסח של עשרת הדיברות (פרק י"ט). הוא מכיר במרכזיותן של הדיברות שכן הוא קובע שאלו נאמרו (שם, פס' ב') "אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", אולם למעמד המכונן בהר סיני הוא מייחס דווקא את המשטר הכלכלי של התורה. לפי ספר ויקרא על המשטר הכלכלי הזה נכרתת הברית היסודית ביותר בין ה' לעם ישראל.
ספר ויקרא מבקש מאיתנו להשיב עד היום הזה: כיצד תרבותנו (=אמונותינו ופולחננו) מקימים חברת צדק?
