בשם אומרם

פרשת השבוע עיטור - זיוה אופק לוגו

בשם אומרם

כשאלהים רץ אלינו

 

שבוע קשה עבר עלינו. ציינו את יום הזכרון לרצח רבין, יום שמזמין אותנו להיזכר בקרע דאז ולבחון מה קרה לנו מאז. להרגשתי הבחינה אינה משובבת נפש. הבאנו השבוע 13 אנשים לקבורה על מזבח המלחמה שאף פעם לא די לה, שלמרבה הצער אינה במקום אחר. מה יש טעם לומר בסיומו של שבוע כזה?

 

פרשת וירא נפתחת במילים (בראשית י"ח א'-ב'):

וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם. וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו. וַיַּרְא, וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל, וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה.

לכאורה אברהם יושב בפתח האהל, רואה אנשים ורץ לקראתם. אבל המדרש הזהרי שם לב לעובדה דקדוקית מעניינת – הנושא של הפסוק הראשון הוא ה' ולא אברהם. אם כך סביר שהפעלים הבאים לאחר מכן מתייחסים אל ה'. כך בדיוק מסביר הזהר (זהר לפרשת וירא דף צ"ח ב'-צ"ט א'):

"וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל". 
והוא – זהו העולם העליון ששורה על העולם התחתון הזה.
אימתי? "כְּחֹם הַיּוֹם" – בזמן שתשוקתו של צדיק אחד לשרות בו.
"וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו". 
מי הם שלושה אנשים? אלו אברהם יצחק ויעקב שעומדים על הדרגה הזו ומהם היא יונקת ונזונית. ואז  "וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם" – שתשוקת הדרגה התחתונה הזו להתחבר בהם וחדוותה להמשך אחריהם.  
"וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה" – להתקין להם כסא.

בימים של בדידות וייאוש שולח לנו הזוהר מסר של ניחומים. העולם העליון, האל, יושב ממש על פתחו של עולמנו. כשהעולם סוער ורותח, כשלבנו סוער ורותח, בחום היום, כשאנו זקוקים לאלהים במיוחד, אלהים מגיע באמצעות אברהם יצחק ויעקב, שחייהם רצופי המשברים, הביאו אותם להשתוקק לאלהים – אלו האנשים שחיו ב"חום היום" ו"הורידו" אלינו את אלהים, ממילא מהם העולם ניזון. לפי המדרש כשאלהים רואה את משבריהם וכמיהתם הוא רץ אליהם. יתר על כן, המדרש מבטיח לנו, שלאחר שהאבות פיללו למפגש עם אלהים, המפגש הזה כבר קיים בעולם שלנו – לאלהים יש כסא בינותינו. בהקשר הזה האבות מייצגים את המיסוד התרבותי. התרבות שלנו כבר מנכיחה את אלהים ומעניקה לנו שפה לפגוש אותו – בתורה, בסידור, במערכת המצוות והחסד. 
 
(לחובבי הארכיטקטורה הקבלית: ניתן לפרש את המדרש גם כמפגש של הספירה מלכות עם הספירות אברהם יצחק ויעקב הם החסד הדין והתפארת בהתאמה, וזאת בעזרת ספירת יסוד.)
 
בעיני המדרש הזה לא רק מרחיב את הקריאה בתורה למלוא אפשרויותיה הדקדוקיות, אלא גם מעניק פרשנות פסיכולוגית מעמיקה לפשט התורה. מי שכחום היום אינו מסתתר בצל האוהל, כנראה בורח ממשהו, כנראה קשה לו באהלו. בחירתו של אברהם בכבשן האש של הקיץ הישראלי היא הסמל הספרותי לבדידות ולקושי – לרצון להיות לבד, מחוץ לאהל, מנותק ממשפחתו. לרצון להקהות את החושים באמצעות ערפול השרב. במצבים הללו, מציע הזהר את האמונה כתרופה. הזהר טוען שאמונה (ולמעשה לא משנה מה מושא האמונה) מייצרת עבורנו כסא בעולם. אמונה היא ספת הפסיכולוג הבסיסית ביותר, היא זו המעניקה לנו משמעות, הקשר וממילא מקום. 
 
במפגש בין המדרש הזהרי לפשט התורה נחשף משהו ממנגנון ההשפעה של האמונה. האמונה פועלת עלינו כאמור במדרש. בכך היא מפעילה אותנו ליצור מפגש אנושי ולהיענות לו כפי שמתבטא במעשי אברהם בפשט התורה.
 
לפי הזוהר אנו זקוקים לאמונה ומשמעות כדי להתעניין במפגש האנושי, ואנו זקוקים למפגש האנושי כדי להתעניין באהל שלנו.
 
נדמה לי שפרשן מדוייק למהלך הריגשי והרוחני  שמבקש מאיתנו הזוהר הוא שולי רנד:
 

דע בני אהובי / שולי רנד

הֵם יְסַפְּרוּ לְךָ שֶׁמִּלִּבִּי נֶעֱקַרְתָּ,
וּמֵעַל שֻׁלְחָנִי גָּלִיתָ לָעַד.
הֵם יַזְכִּירוּ לְךָ דְּבָרִים שֶׁהִסְתַּרְתָּ,
עַד שֶׁכָּל גּוּפְךָ מִבּוּשָׁה יִרְעַד.
הֵם יַעַמְדוּ הֵיטֵב עַל כָּל טָעוּיוֹתֶיךָ,
טִפְּשׁוּתְךָ, חִבָּתְךָ אֵל הָרַע.
הֵם יָנוּדוּ לְךָ, "זֶה הָיָה בְּיָדֶךָ,
וְעַכְשָׁו אֵין 'ךָ דֶּרֶךְ חֲזָרָה".
וְאַתָּה תַּקְשִׁיב לָהֶם.
וְאַתָּה תַּאֲמִין לָהֶם,
הֵם יוֹכִיחוּ לְךָ – לְרַחְמָנוּתִי יֵשׁ גְּבוּל,
אוֹתוֹ חָצִיתָ בְּפַחַז רַגְלֶיךָ.
שׁוּם צְעָקָה, שׁוּם אֲנָחָה, שׁוּם תַּעֲלוּל –
לֹא יַחֲזִירוּ אֶת פָּנַי אֵלֶיךָ.
הֵם יְסַפְּרוּ לְךָ עַל בַּת קוֹל שֶׁלּוֹחֶשֶׁת:
"שׁוּבוֹ בָּנִים שׁוֹבָבִים",
"כֻּלָּם חוּץ מִמְּךָ".
הֵם יַצִּיעוּ לְךָ:
"מִשֶּׁנִּלְכַּדְתָּ בָּרֶשֶׁת,
עַכְשָׁו פַּרְפֵּר בָּהּ לַהֲנָאָתְךָ".
אַל תַּקְשִׁיב לָהֶם.
אַל תַּאֲמִין לָהֶם.
דַּע בְּנִי אֲהוּבִי,
כִּי מִלִּבִּי לֹא נֶעֱקַרְתָּ.
לְעוֹלָם אַתָּה לִי
יֶלֶד חֵן, בֶּן שַׁעֲשׁוּעִים.
מִדִּבְרֵיהֶם הָאֱמֶת לֹא נֶעְדֶּרֶת,
הֵן יֵשׁ לְךָ עַל מָה לְהַכּוֹת עַל חֵטְא,
דְּבָרִים שֶׁיָּכֹלְתָּ לִבְחֹר אַחֶרֶת,
וְלֹא מָצָאתָ אֶת הָעֹז לְהִתְחָרֵט.
אַף עַל פִּי כֵן אֲהוּבִי, הַרְחֵק מִלִּבְּךָ
כָּל מַחְשֶׁבֶת פַּחַד, בְּעָתָה,
מִתַּחַת כָּל אֱמֶת דּוֹקֶרֶת, מִסְתַּתֶּרֶת
הָאֱמֶת לַאֲמִתָּהּ.
אַל תַּקְשִׁיב לָהֶם.
אַל תַּאֲמִין לָהֶם.
דַּע בְּנִי אֲהוּבִי,
כִּי מִלִּבִּי לֹא נֶעֱקַרְתָּ.
לְעוֹלָם אַתָּה לִי
יֶלֶד חֵן, בֶּן שַׁעֲשׁוּעִים.
נָכוֹן שֶׁאֲנִי אוֹהֵב אֶת הַצֶּדֶק,
אֲבָל לְמַעְלָה מִזֹּאת,
אֲנִי אוֹהֵב אֶת הָרַחֲמִים.

 
המדרש מזכיר לנו שסיכום פרשת חייו של אברהם היושב בפתח כחום היום, הוא (בראשית כ"ד א'):

וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל.

 
שבת של ברכה תקוה ונחמה.

פורסם ביום 15.11.24