מסורת עתיקה מגלה שיום הכיפורים הוא יום מתן לוחות הברית השניים, כמאמר הגמרא (תענית ל' ב'):
יום הכפורים – יום סליחה ומחילה, יום שנתנו בו לוחות אחרונות.
ממאמר הגמרא נראה שיום הכיפורים הוא יום סליחה ומחילה בגלל שניתנו בו הלוחות השניים. את הקשר הזה מסביר באורח מטלטל המדרש בשמות רבה (מ"ו א'):
אמר רבי אחא: לא זז משם (משה) עד שפנה חטיה (הסיר את החטא) שלהם, שנאמר: (שמות ל"ב, ט"ו): "וַיִּפֶן וַיֵּרֶד משֶׁה".
כיון שפנה חטיה שלהם, אמר משה, הרי היה לישראל מי שיבקש עליהם. אני, מי יבקש עלי?
התחיל מצטער על שבור (שבירת) הלוחות.
ואמר לו הקב"ה: אל תצטער בלוחות הראשונות, שלא היו אלא עשרת הדברות לבד. ובלוחות השניים אני נותן לך שיהא בהם הלכות מדרש ואגדות. הדא הוא דכתיב (זהו שכתוב, איוב י"א ו'): "וְיַגֶּד לְךָ תַּעֲלֻמוֹת חָכְמָה כִּי כִפְלַיִם לְתוּשִׁיָּה" ולא עוד אלא שאתה מְבֻשָֹּׂר שמחלתי לך על חטיה שלך שנאמר (בהמשך הפסוק) "וְדַע כִּי יַשֶּׁה לְךָ אֱלוֹהַּ מֵעֲוֹנֶךָ".
המדרש מתייחס לכך שבפרשת כי תשא משה שוהה עם האל 40 יממות שבסופם שולח אותו אלהים לרדת כי העם חטא והוא עצמו מתכנן לכלות את העם. לפני שמשה יורד הוא משכך את זעמו של האל כאמור (שמות ל"ב י"ד):
וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ.
משה יורד, רואה במו עיניו את חטא העגל ובזעמו הוא שובר את הלוחות ומארגן מלחמת אחים. בשלב הזה לפי המדרש תופס משה את עצמו ואומר אני, כמנהיג, תיקנתי את החטא של העם, אבל אין מי שיתקן את חטאיה של מנהיגות כושלת. ממילא לחטא שלי אין כפרה. אלהים מנחם את משה ואומר לו שלא יצטער מפני שהלוחות הראשונים כללו רק את עשרת הדיברות ואילו הלוחות השניים כללו את כל התורה שבעל פה: הלכות מדרשים ואגדות. הלוחות השניים, הם "הכפליים" יצרו תושיה. תושיה מוגדרת במילון גם כחכמה אבל גם ככושר המצאה. אם כך הלוחות השניים ואיתם כל התורה שבעל פה הם תוצאה של כשל כפול. חטאו של העם מאתגר ומערער את מנהיגותו של משה. משה נכשל בתגובתו לחטא העם וחוטא בעצמו בתגובה הרסנית גם בשבירת התורה וגם במלחמת אחים. לפי המדרש החטא של משה הוא גם "חטאה" של התורה. המדרש מסביר שעצם הכשל מחייב לתת למשה תורה חדשה. החידוש הוא תורה שבע"פ. אלהים מבטיח שינוי תמידי של התורה – של ההלכה, של הפרשנות ואפילו של האגדה – של האתוס והנרטיב הבסיסי שמבעדו אנו מבינים מהי בכלל התורה.
בפשט, המדרש מסביר שביסודו של יום הכיפורים, הוא יום מתן הלוחות השניים עומדים שברי הלוחות. הלוחות השבורים הם הכרה בצורך ובחובה של האדם להשתנות ולתקן את דרכיו, אבל גם את עצם האידיאולוגיה שלו – את התורה שבה הוא מחזיק – גם היא זקוקה לשינוי מתמיד. מעצם השינוי המתמיד מתאפשרת סליחה ומחילה. במקרה של משה רבנו החטא היה שהקנאות האידיאולוגית גרמה לו גם לשבור את מתת האל, אותה מתת שבשמה לכאורה הוא נלחם, וגם לרצוח את אחיו שאינם מממשים את האידיאולוגיה שלו כפי שהוא חלם אותה. אולם זהו כמובן רק "בנין אב" לתשובה ולתיקון של האישיות, החברה, והתורה גם יחד.
אלא שעל מנת לפרש מדרש יש לשים לב לפסוקים עליהם בחר הדרשן להסתמך. כשאנו בודקים את הפסוק שהמדרש מצטט אנו מגלים שהפסוק בספר איוב כמובן כלל אינו מתייחס למשה רבנו. (אם כי נראה שהמדרש המייחס את הפסוקים למשה מתבסס על המסורת העתיקה לפיה משה כתב את ספר איוב, כמתואר בבבא בתרא י"ד ב') הפסוק הוא ציטוט ממה שאומר צופר הנעמתי, אחד מרעי איוב, לאיוב (איוב י"א ב'-ו'):
הֲרֹב דְּבָרִים לֹא יֵעָנֶה, וְאִם אִישׁ שְׂפָתַיִם יִצְדָּק.
בַּדֶּיךָ, מְתִים יַחֲרִישׁוּ (השקרים שלך מדהימים אפילו את המתים), וַתִּלְעַג וְאֵין מַכְלִם…
וְאוּלָם, מִי יִתֵּן אֱלוֹהַּ דַּבֵּר, וְיִפְתַּח שְׂפָתָיו עִמָּךְ, וְיַגֶּד לְךָ תַּעֲלֻמוֹת חָכְמָה, כִּי כִפְלַיִם לְתוּשִׁיָּה.
וְדַע כִּי יַשֶּׁה לְךָ אֱלוֹהַּ מֵעֲוֹנֶךָ.
צופר טוען שטענת איוב כי הוא צדיק וישר היא נלעגת וחצופה. אילו אלהים היה מדבר הוא היה מגלה בחכמתו האינסופית את מעמדו האמיתי של איוב. אז היה מתגלה (לפי פרשני הפשט לפסוק) כי ייסוריו של איוב הם רק חלק מהחזר חובו על חטאיו. דהיינו החטאים שלנו הם חוב שעלינו לשלם עליו ביסורים והאלהים שישה מהעוון, הוא הנושה שגובה בעצם רק חלק מחובו בצדק. אם כך, פשט הפסוק איננו שאלהים סולח אלא שאלהים מייסר בצדק.
כזכור מסתיים המדרש במילים:
ולא עוד אלא שאתה מְבֻשָֹּׂר שמחלתי לך על חטיה שלך שנאמר (בהמשך הפסוק) "וְדַע כִּי יַשֶּׁה לְךָ אֱלוֹהַּ מֵעֲוֹנֶךָ".
אלא שעיון בכתוב מלמד שבשורת המחילה היא בשורת הייסורים. אולם בהקשר שמציע המדרש הייסורים הם ייסוריה של התורה המשתנה לאורך כל ההיסטוריה. ייסורי ה"תַּעֲלֻמוֹת חָכְמָה". השינוי מטבעו כרוך במשבריות, חוסר יציבות, ומחלוקות, ממילא הוא כרוך בייסורים. אבל התורה המשתנה מסוגלת גם לתיקון חטאי העבר. כשחז"ל משנים את הוראת התורה "עין תחת עין" לתשלום נזק ממוני הם מייצרים תיקון מוסרי עמוק לחטאי תורת העבר, בדבר קדושת הגוף. כשאנו עומדים על חירותן של אומות, חירותן של נשים, חירותם של להט"בים וכמובן חירותם של עבדים (כולם חידושים מופלגים של 100-200 השנים האחרונות וכולם עדיין במאבקים מייסרים) אנו יוצרים תיקון עמוק לחטאי תורת העבר בדבר קדושת הרוח. ברובד הזה של המדרש, ביסודו של יום הכיפורים, וביסודה של אפשרות הסליחה והמחילה עומדים ייסורי השינוי.
אלא שעיון עוד יותר מעמיק מערער גם את הפרשנות הזו שכן כידוע דבריהם של רעי איוב נדחים. באופן אירוני, בה בשעה שצופר מאשים את איוב שדבריו לועגים ונלעגים, יודע הקורא שדבריו של צופר עצמו נלעגים. שכן כבר באקספוזיציה לסיפור מסופר לנו שאלהים כן מדבר ומעיד על איוב שהוא צדיק. יתר על כן, בסיומו של ספר איוב, כשאלהים מדבר כפי שקיווה צופר, מסתבר שהוא מתנגד לכל ניסיונות התיאודיציה (הצדקת האל) שמציעים רעיו של איוב. בסוף ספר איוב עונה אלהים לאיוב מן הסערה ובמשך שני פרקים תמימים (איוב מ"א-מ"ב), בשירה אדירה, מעמיד אותו על הפער האינסופי בין אדם לאל. פער שאינו מאפשר לאדם בכלל לחקור את דרכו של האל. בתגובה לכך עונה איוב בפרק האחרון שבספר (איוב מ"ג ה'-ו'):
לְשֵׁמַע אֹזֶן שְׁמַעְתִּיךָ,
וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ.
עַל כֵּן אֶמְאַס
וְנִחַמְתִּי עַל עָפָר וָאֵפֶר.
ההתגלות שחווה אויב ממאיסה בעיניו את המציאות הריאלית ההופכת לחסרת משמעות, אל מול עוצמת החוויה הדתית. אולם דווקא מתוך כך איוב מתנחם. הוא יכול לקבל את מות בניו ובנותיו והפיכתם לעפר ואפר, כמו את מותו הצפוי שלו, כי ישנה מציאות חריפה יותר אפילו מהחיים עצמם – היא החוויה הדתית. ספר איוב מציע ביסודו להחליף את התיאודיציה בעוצמת החוויה הדתית עצמה. בפרשנות הזו, תורה שבעל פה על שינוייה והבטחת הסליחה עצמה הם תוצר של איון חוויית המציאות. כשהמציאות הופכת חסרת ממשות ומשמעות גם חטאי העבר וייסוריו מאבדים את ממשותם. אפילו התורה הפורמלית והאמונות הנוקשות מאבדות מממשותן לאור הטוטאליות של החוויה הדתית. ברובד הזה מציע המדרש שביסודו של יום הכיפורים, ביסודם של מתן הלוחות השניים טמונה טוטאליות של החוויה המיסטית אליה מגיעים משה כמו איוב – משה מתוך שברי מנהיגותו, איוב מתוך שברי חייו. איון המציאות מסומל ביום הכיפורים בסיגוף הגוף.
המדרש מציע שלושה רבדים ליום הכיפורים כיום מתן הלוחות השניים, האחד, יום הבטחת שינוי והתפתחות מתמידים, השני, יום העמידה על ייסורי השינוי וההתפתחות, והשלישי יום איונה של המציאות לטובת טוטאליות של קדושה. לטעמו של המדרש כל אלה מבשרים סליחה ומחילה.
רגע של אקטואליה: בימים אלו של חטאי מנהיגות (ולא רק בישראל) שלעיתים נדמים לחלקנו כשוברים את לוחות הברית המשותפת, את האמונות הכי בסיסיות – את עשרת הדיברות, חטאים המאיימים במלחמות אחים וחטאים המממשים מלחמות אחרות קשות ונוראות – מציע יום הכיפורים של המדרש נחמות רדיקליות. הוא מבטיח לנו שהאידיאולוגיות עוד ישתנו. שכל תורה שיש בידינו (וביד אויבינו) היא מטבעה תורה שבעל פה. הוא מציע לנו מנוחה, ולו לרגע, באמצעות חוויית הקדושה. הוא מבטיח שעוד נסלח ונמחל כפי שיימחל וייסלח גם לנו. אמן.
