שחרור גופות חטופים

כפי שראינו בחלקים הקודמים, ההיתר ולטעמי אף החובה לערוך עיסקת שבויים אינם נקיים מספקות, וכרוכים בשאלות קשות הנוגעות לפיקוח נפש, והעדפת נפש על פני נפש. אלא שכל הללו לא חלים כמובן במקום שהשבוי כבר הלך לעולמו. במצב כזה נראה פשוט שאין לסכן שום אדם לצורך שחרור גופתו, לא באופן ישיר ולא באופן עקיף. אמנם הבאת המת לקבר ישראל הינה כידוע מצוה חשובה אולם לא מצינו בשום מקום שמותר לסכן נפשות בעבורה, והדבר פשוט[1]. אמנם שמענו על הר' גורן ועל הר' נבון שסיכנו עצמם בזיהוי חללים מעבר לקווי האויב, אולם נראה שהם עשו כן באופן אישי ושלא מצד הדין, או על מנת להתיר עגונות.[2] אולם וודאי שאין לסכן לשם כך אנשים ככלל. ועוד זאת, שיש בכך אף ספק השתתפות ברציחתם של שבויים, שכן אם השובים יודעים שיוכלו לפדות את החללים כפי שהם פודים את השבויים החיים או במחיר דומה, אין להם אינטרס לשמור על חיי השבויים והחטופים. ועיקר הדין הוא "וחי בהם". אמנם אין לומר כך לבני משפחותיהם של חללים שבויים, שזה עבירה על "לא תאמץ את לבבך"[3] ועל "מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע"[4]. ואדרבה, מצוה לחזקם ולאמצם ככל מצוות ניחום אבלים, ומטעם זה מותר וחשוב להשתתף בהפגנות של משפחות החטופים והחללים לעמוד לימינם ולסייע להם ככל ישראל שנמצא בצרה, אף אם אין מזדהים עם מלוא דבריהם. אולם לעניין הדין האבחנה צריכה להיות חד משמעית. ומאחר שבעוונותינו הרבים אנו כושלים כבר שנים ארוכות בהלכה זו, כך שקיים נוהג צבאי עוד מקום המדינה, לפיו מסכנים חיי חיילים על מנת להביא גופות חבריהם לקבר ישראל, יש לעורר על הבחנה זו בכל המצבים, ובכל מערכות החינוך. וחלילה שאדם ייהרג משום כבוד המת וזה היפך ההלכה והתורה, ובכגון דא נאמר "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו".[5]