מבוא

במועד בו נכתב דיון הלכתי זה המחלוקת בעניינה של עיסקת החטופים מתייחסת לארבעה היבטים עובדתיים שונים. הראשון הוא שחרור חטופים תמורת שחרור מחבלים, במיוחד כשמדובר בשחרור "סיטונאי" של מחבלים רבים תמורת כל חטוף. נושא זה נדון בהרחבה רבה על ידי פוסקים ישראלים רבים, החל מ"מבצע אנטבה"[1], דרך "עיסקת ג'יבריל"[2] ועד "עיסקת שליט"[3].

נושא שני, שנדון בפסיקה באופן שולי יחסית על אף שהיו לו תקדימים ב"עיסקאות" קודמות הוא שחרור גופות חטופים בתמורה כזו או אחרת[4].

נושא שלישי, שבאופן מפתיע אינו שנוי במחלוקת בחברה הישראלית על אף שהוא קשה מהבחינה ההלכתית הוא שחרור החטופים באמצעות מבצעים צבאיים.

נושא רביעי, שטרם נדון בפסיקה בכלל, כי טרם עמד על הפרק, הינו שחרור חטופים בתמורה להפסקת מלחמה (ולהבדיל משחרור שבויים משני הצדדים הלוחמים כחלק מקובל בסיומה של מלחמה). יצויין שנושא זה שדורש דיון הלכתי מחודש ונפרד משליך על הסוגיות הפרטניות, שכן מלחמה, ואפילו היא מלחמת רשות שכל עניינה הרחבת גבולות, או "מיעוט העכו"ם" או כל אינטרס מדיני או פוליטי אחר היא במובן מסויים "אקס טריטוריאלית" להלכה. במובן זה שהכללים הרגילים החלים על פיקוח נפש ועל כך שיש לעבור על כל המצוות (למעט גילוי עריות שפיכות דמים וע"ז וכן ישנו מעמד מיוחד למצוות קידוש ה') ובלבד שלא להיהרג לא חלות בה כלל. המשנה במסכת סוטה פרק ח' דנה בשאלה מי מחויב לצאת למלחמה ומי לא. אולם בסיום הפרק, במשנה ז' קובעת המשנה:

במה דברים אמורים? במלחמת הרשות. אבל במלחמת מצוה, הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה.

אמר רבי יהודה: במה דברים אמורים? במלחמת מצוה. אבל במלחמת חובה, הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה.

דהיינו שאל מול מטרות המלחמה בכלל ומלחמת המצוה (ולשיטת רבי יהודה מלחמת החובה) בפרט הכל נדרשים לסכן את נפשם, והשיקולים האם המטרה מצדיקה את מחיר המלחמה אינם נשקלים כלל באמצעים הלכתיים, אלא על ידי המלך, שהורה על היציאה למלחמה, ובענייננו על המדינה.[5] ובהרחבה נדון על כך בסופם של דברים.