שחרור חטופים בראי דיני המלחמה

עד כאן עסק עיוננו בשאלות ההלכתיות הנוגעות לשחרור חטופים בעיסקה או בפעולה צבאית, מצד הדינים הנוגעים לענייני פיקוח נפש לסוגיהם, בהתעלם מהעובדה שהחטופים נשבו במלחמה שכוונה כנגד מדינת ישראל כמדינה, ואנו עדיין בעיצומה של מלחמה כנגד שוביהם. וכפי שרמזתי בתחילה, דיני פיקוח נפש כלל אינם חלים בעת מלחמה.

לעניין זה השלכה רבתי הן על שחרור חטופים במבצע צבאי והן על שחרור חטופים בתמורה לסיומה של המלחמה, ובמידה מסויימת גם על סוגיית פדיון שבויים ועסקה לגבי גופות חטופים, ואבהיר במה דברים אמורים.

כאמור, בשעת מלחמה, וודאי במלחמת הגנה על כלל הציבור בישראל או על עצם ישיבת עם ישראל בארצו, לא חלים כלל דיני פיקוח נפש, ואין מוטלת על המדינה כל חובה, אפילו מצד ההלכה, להיוועץ בחכמי ההלכה כפי שפסק הרמב"ם (הלכות מלכים ומלחמות פ"ה א-ב):

אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה. ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים ומלחמת עמלק ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם. מלחמת מצוה אינו צריך ליטול בה רשות בית דין אלא יוצא מעצמו בכל עת וכופה העם לצאת.

ממילא השיקולים הרגילים של דיני פיקוח נפש נדחים שכן הכל חייבים לסכן את נפשם במלחמת מצוה בהתאם לשיקול דעתו של המלך ובענייננו של המדינה. ואכן המדינה גילתה דעתה כי מצד דיני המלחמה ישנה חשיבות למבצעים צבאיים בשחרור חטופים, הן מצד כוח הרתעה, הן מצד כבודה, והן מצד החוסן הציבורי. שהרי בימינו אלה חטיפת ישראלים בידי אויבינו מכוונים כולם כנגד המדינה בכללותה ומהווים כוח מיקוח צבאי ומדיני, כמו גם אות ניצחון צבאי. בהקשר זה חטיפת השבויים ב7.10.23 הינה דוגמה קיצונית במיוחד לסיטואציה זו, שכן היא נתפסה גם בישראל וגם בעיני אויבי ישראל כפסגתו של ניצחון צבאי מוחץ. העובדה שניתן היה לחולל פרעות אלו, מבלי שהצבא עמד בפרץ בכלל. ולא שהפסיד במערכה אלא שבתחילתה כמעט ולא נטל בה כל חלק, הכניסה להלם עמוק ומשמעותי את כלל מדינת ישראל, הן את אזרחיה והן את כוחות הביטחון שלה. וכתמונת נגד לכך עוררה תמיכה הולכת וגוברת בחמאס (לפחות בחודשים הראשונים למלחמה[1]) במצב דברים זה ברי, שהשבת כוח הפעולה, לידי כוחות הבטחון, והשבת האמון האזרחי בכוחות הבטחון הינם שיקולים כבדי משקל ואף מכריעים, ומכל מקום ע"פ ההלכה אינם נתונים לאנשי הלכה. לכך יש להוסיף את מעמד המדינה הדמוקרטית כ"מלך" מכח הסכמת הציבור. שעצם התמיכה הציבורית הרחבה וחוצת המגזרים בפעולות אלו מלמדת הן על הצורך בהן, הן על הצדקתן. בהקשר זה לא למותר לציין כי הן גורן והן ישראלי, שהובאו לעיל בעניין החלת דיני פדיון שבויים, על שבויים וחטופים ישראלים בידי כוחות אויב, נסתפקו בדין ההלכתי וסברו הלכה למעשה כי יש להותיר את הדבר בידי כוחות הבטחון. ומשמע שמכוח דיני המלחמה עשו כן.  אכן בנדון דדן סברתי כי כיוון שיש בעניין מנהג הלכה למעשה בעל משמעות ציבורית וערכית ראשונה במעלה שבפועל נהוג בעם ישראל מזה מאות בשנים, יש לנהוג על פי הדין ולא על פי דיני המלחמה. ואדרבה שיקולי המלחמה התועלתניים הינם "חוקות הגויים" וויתור על אבחנה חשובה בין ישראל לעמים שנהגה מדורי דורות ולה משמעויות אתיות נרחבות והשפעה מכרעת על תפיסת הערבות היהודית מדורי דורות.

עם זאת ברי שמקום שהמצווה של פדיון שבויים ככל מצווה אחרת, מערערת על תפיסת הבטחון היסודית והמיידית של מדינת ישראל במלחמת המצוה של "עזרת ישראל מיד צר" השיקולים ההלכתיים הרגילים נדחים מפני שיקולי המלחמה. ומצאנו שלצורך הצלחה במלחמה התירו אפילו לסכן את הנפש, לצורך הבאת מתים לקבורה.[2] ולפיכך, מקום שלצורך פדיון השבויים נדרשת הפסקת המלחמה כליל, ומקום שמדובר במלחמת מצוה של עזרת ישראל מיד צר, הרי ברי שרק המדינה רשאית ויכולה לשקלל את מחיר העסקה וכדאיותה.

עם זאת, לאור השיקולים הנ"ל, בדבר חשיבותה המעשית והתודעתית של מצוות פדיון שבויים, ייאמר כי לענ"ד רק צורך מלחמתי חד משמעי ושאינו שנוי במחלוקת יכול לדחות את עסקת שחרור החטופים. במקום שהמומחים עצמם מצויים במחלוקת האם יש טעם בהמשך המלחמה או האם ניתן להשיג את מטרותיה תוך כדי עסקת חטופים הרי שנראה לענ"ד שלא רק שחובה לערוך עסקה כזו אלא שעצם המשכת המלחמה במצב שכבר לא ברור שהיא חיונית כמלחמת מצוה לעזרת ישראל מיד צר משנה את מלוא תחולת הדינים הנ"ל. אולם נושא זה הינו סבוך מאוד וחורג מעיוננו.