פרשת נח נפתחת בפסוק (בראשית ו' ט'-י'):
אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ. וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים…
הפסוק תמוה. ממתי הערכת אישיותו של אדם נקראת "תולדתיו"? תולדות הם הבנים. רק על נח מסופר לנו שצדיקותו ויחסו לאל הם "תולדתיו".
האור החיים (רבי חיים בן עטר, המאות ה-17-18, מרוקו-ירושלים) מפרש זאת בשתי דרכים מנוגדות. שתיהן בעקבות מדרש בראשית רבה. האחת:
עיקר תולדותיהם של צדיקים מצות ומעשים טובים.
לפי ההסבר הזה, עבור רוב בני האדם הילדים הם מפעל חיינו החשוב ביותר. לאנשים ייחודיים מאוד (צדיקים), יש חשיבות היסטורית, מפעל חיים, הגדול יותר מההורות לילדיהם. זו היתה גדולתו של נח.
ואילו פירושו ההפוך:
"אלה תולדות נח" – נח לבד!
ושלל זולתו כי לא היה בו תועלת לבני דורו ולא הועילו זכיותיו אלא לו לעצמו.
לפי פירוש זה תולדתיו של נח לא נזכרו בתחילה כי הוא לא הצליח להנחיל לבניו ולדורות הבאים דבר.
האור החיים מתלבט בשאלה מה מפעל החיים המרכזי של אדם, ילדיו או מעשיו. מה אנחנו באמת משאירים אחרינו.
האור החיים מזמין אותנו לחשוב מה אנחנו "מותירים" בעולם או מה נרצה להותיר. משהו בילדינו? יצירה שיצרנו? משהו במקום עבודתנו? האם יש מתח בין שני סוגי התולדה? האם האחד פוגע בשני? מה בדבר האישי והפרטי מול האחריות הציבורית?
