אנחנו עסוקים בקרעים בין מרכז ופריפריה, בין ישראל הראשונה וישראל השניה. ובין חברת הרוב לזכויות מיעוטים שונים בתוכה. השיח הפוליטי שלנו – מערבים ועד חרדים, מימין ומשמאל – הוא שיח המלא בטענות נישול. למעשה טענות ל"נישול" או ליתר דיוק לדחיקה אל השוליים יש בכל חברה ובכל משפחה. השאלה בה עוסק המדרש היא, מה גורם לחברה לדחוק לשוליים אנשים או קבוצות בתוכה?
בפרשת זכור מצווה עלינו התורה (דברים כ"ה, יז-יח):
זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים.
מדרש תנחומא (כי תצא י' א') מסביר מי הם אותם נחשלים בהם פגע עמלק:
רבי יהודה אומר: כל מי שהיה נכוה היה נִשוֹל
ורבי נחמיה אומר: כל מי שהיה הענן פולטו היה נשול.
ורבנן אמרי: שבט דן שפלטו הענן, היו כלם עובדי עבודה זרה.
חז"ל קוראים את המילה נחשלים כמנושלים – אלו שנושלו ונפלטו ממחנה ישראל.
לדעת רבי יהודה אלו הנכווים. אולי אלו שנכוו מעמוד האש שהלך לפני מחנה ישראל בלילות? אלה שנפלטים דווקא מההליכה קדימה? ואולי פשוט בעלי מום שנכותם הפחידה את בני המחנה בשל ההצטלקות המעוותת של עורם ובשרם?
רבי נחמיה חושב שאין הסבר להיפלטות החברתית, אלא שזו נובעת מעצם ההתלכדות החברתית. הענן הנסתר השוכן מעל כל חברה ומלכד אותה "מטבעו" מנשל חלק מהאנשים אל מחוצה לה – הופך אותם לאנשי שוליים. חלק מתהליך הבניית הזהות החברתית הוא נישול.
חכמים סבורים שהדת (דהיינו האידיאולוגיה) היא המנשלת חלקים מתוך החברה. היא זו המזהה קבוצות בתוכה כ"כופרים" או עובדי עבודה זרה ופולטת אותם אל מחוץ למחנה. לדעת חכמים הדת מנשלת קבוצות שלמות יחד – את כל שבט דן.
בין אם כשיטת רבי יהודה שההיפלטות החברתית נובעת מערכיה האסתטיים של חברה, או מתגובת נגד להצלחה והנהגה. בין אם כשיטת רבי נחמיה שהיא חלק מהבניית הזהות החברתית ובין אם כשיטת חכמים שהדת והאידיאולוגיה יוצרות מנגנון של נישול חברתי – אחת המסקנה: הנישול החברתי מביא לנצחונו של עמלק.
