וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם. וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו. וַיַּרְא, וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל, וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה.

"וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל". 
והוא – זהו העולם העליון ששורה על העולם התחתון הזה.
אימתי? "כְּחֹם הַיּוֹם" – בזמן שתשוקתו של צדיק אחד לשרות בו.
"וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו". 
מי הם שלושה אנשים? אלו אברהם יצחק ויעקב שעומדים על הדרגה הזו ומהם היא יונקת ונזונית. ואז  "וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם" – שתשוקת הדרגה התחתונה הזו להתחבר בהם וחדוותה להמשך אחריהם.  
"וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה" – להתקין להם כסא.

דע בני אהובי / שולי רנד

הֵם יְסַפְּרוּ לְךָ שֶׁמִּלִּבִּי נֶעֱקַרְתָּ,
וּמֵעַל שֻׁלְחָנִי גָּלִיתָ לָעַד.
הֵם יַזְכִּירוּ לְךָ דְּבָרִים שֶׁהִסְתַּרְתָּ,
עַד שֶׁכָּל גּוּפְךָ מִבּוּשָׁה יִרְעַד.
הֵם יַעַמְדוּ הֵיטֵב עַל כָּל טָעוּיוֹתֶיךָ,
טִפְּשׁוּתְךָ, חִבָּתְךָ אֵל הָרַע.
הֵם יָנוּדוּ לְךָ, "זֶה הָיָה בְּיָדֶךָ,
וְעַכְשָׁו אֵין 'ךָ דֶּרֶךְ חֲזָרָה".
וְאַתָּה תַּקְשִׁיב לָהֶם.
וְאַתָּה תַּאֲמִין לָהֶם,
הֵם יוֹכִיחוּ לְךָ – לְרַחְמָנוּתִי יֵשׁ גְּבוּל,
אוֹתוֹ חָצִיתָ בְּפַחַז רַגְלֶיךָ.
שׁוּם צְעָקָה, שׁוּם אֲנָחָה, שׁוּם תַּעֲלוּל –
לֹא יַחֲזִירוּ אֶת פָּנַי אֵלֶיךָ.
הֵם יְסַפְּרוּ לְךָ עַל בַּת קוֹל שֶׁלּוֹחֶשֶׁת:
"שׁוּבוֹ בָּנִים שׁוֹבָבִים",
"כֻּלָּם חוּץ מִמְּךָ".
הֵם יַצִּיעוּ לְךָ:
"מִשֶּׁנִּלְכַּדְתָּ בָּרֶשֶׁת,
עַכְשָׁו פַּרְפֵּר בָּהּ לַהֲנָאָתְךָ".
אַל תַּקְשִׁיב לָהֶם.
אַל תַּאֲמִין לָהֶם.
דַּע בְּנִי אֲהוּבִי,
כִּי מִלִּבִּי לֹא נֶעֱקַרְתָּ.
לְעוֹלָם אַתָּה לִי
יֶלֶד חֵן, בֶּן שַׁעֲשׁוּעִים.
מִדִּבְרֵיהֶם הָאֱמֶת לֹא נֶעְדֶּרֶת,
הֵן יֵשׁ לְךָ עַל מָה לְהַכּוֹת עַל חֵטְא,
דְּבָרִים שֶׁיָּכֹלְתָּ לִבְחֹר אַחֶרֶת,
וְלֹא מָצָאתָ אֶת הָעֹז לְהִתְחָרֵט.
אַף עַל פִּי כֵן אֲהוּבִי, הַרְחֵק מִלִּבְּךָ
כָּל מַחְשֶׁבֶת פַּחַד, בְּעָתָה,
מִתַּחַת כָּל אֱמֶת דּוֹקֶרֶת, מִסְתַּתֶּרֶת
הָאֱמֶת לַאֲמִתָּהּ.
אַל תַּקְשִׁיב לָהֶם.
אַל תַּאֲמִין לָהֶם.
דַּע בְּנִי אֲהוּבִי,
כִּי מִלִּבִּי לֹא נֶעֱקַרְתָּ.
לְעוֹלָם אַתָּה לִי
יֶלֶד חֵן, בֶּן שַׁעֲשׁוּעִים.
נָכוֹן שֶׁאֲנִי אוֹהֵב אֶת הַצֶּדֶק,
אֲבָל לְמַעְלָה מִזֹּאת,
אֲנִי אוֹהֵב אֶת הָרַחֲמִים.