המשנה במסכת ראש השנה מציגה ארבעה ימי דין (ראש השנה א' ב'):
בארבעה פרקים העולם נדון –
בפסח על התבואה,
בעצרת על פירות האילן,
בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון…
ובחג (סתם חג משמע סוכות, הוא החג.) נידונין על המים.
כל מי שחי בארץ שחונה כמו ישראל, בעולם חקלאי, שאין בו המוביל הארצי והתפלת מים מבין שהדין על המים הוא הסכנה הקיומית ביותר. אם כך היינו מצפים שהתפילות והטקסים המתייחסים לדין על המים ייערכו בכובד ראש באימה ביראה ברתת ובזיע. אלא שחגיגת יום הדין על המים מכונה שמחת בית השואבה. מסיבה שאין "ליין" שלא היה מתקנא בה – אבוקות לפידים מוזיקה ג'אגלינג וריקודים כל הלילה, לצלילי תזמורת ענק של הלוויים. לפנות בקר היו יוצאים החוגגים מחצר המקדש למעיין השילוח שכידוע נמצא דקות הליכה ספורות מדרום להר הבית, מביאים משם מים בתהלוכה עם שירים ונגינה, מנסכים אותם על המזבח וממשיכים את היום. וכך כל לילה בסוכות מסיבה מטורפת, לפנות בקר ניסוך המים, וחוזר חלילה כל השבוע (למעט ערב החג הראשון, וערב שבת). ובשפתה של המשנה סכה ה' א' ד'):
אמרו, כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו…
חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים לפניהם באבוקות של אור שבידיהן, ואומרים לפניהן דברי שירות ותשבחות.
והלוים בכנורות ובנבלים ובמצלתים ובחצוצרות ובכלי שיר בלא מספר…
ההילולה היתה כל כך קיצונית, שלראשונה בתולדות המסורת היהודית, נדרשה המסורת להפרדה בין נשים וגברים כמתואר בגמרא (סכה נ"א ב'):
אמר רבי אלעזר… (עזרת ישראל במקדש, בה היו נערכות החגיגות) חלקה היתה בראשונה והקיפוה גזוזטרא (בנו סביבה מרפסת), והתקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה.
תנו רבנן: בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ – והיו באים לידי קלות ראש. התקינו שיהו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים – ועדיין היו באין לידי קלות ראש. התקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה.
מהי אותה קלות ראש שהצריכה הפרדה הרמטית של קומות שונות בין נשים לגברים יודע כל מי שבילה אי פעם בחייו במועדונים ומסיבות… מכל מקום משמע שלכתחילה היתה המסיבה משותפת לכולם ומלאת קלות ראש ככל מסיבה שווה. הזוהי הדרך להתמודד עם יום הדין המרכזי ביותר על השנה החקלאית הצפויה?
התמיהה מתעצמת כשמשווים את סוכות לראש השנה, שהינו יום הדין האישי לפי המשנה. מתגלה שעיקר ייחודה של תפילת ראש השנה לקוח מהטקס של תעניות ציבור. גם תקיעת השופר אופיינית לתעניות ציבור (משנה תענית ב' ה') וגם פסוקי הזכרונות והשופרות שחייבים לומר במוסף של ראש השנה לקוחים מנוסח התפילה בתעניות (שם משנה ג').
יתר על כן, ראש השנה חל בראש חודש, וממילא חובה לומר בו הלל אפילו לא בשל חגיגיות המועד עצמו. מהמשנה עצמה לא ברור האם נאמר הלל בראש השנה אולם הגמרא מדייקת וקובעת שלא אומרים הלל (ראש השנה ל"ב ב'):
בראש השנה ליכא (אין) הלל.
מה טעמא (הטעם)?
אמר רבי אבהו: אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבונו של עולם, מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכפורים?
אמר להם: אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה?!
וכשספרי בצורת וספרי גשמי ברכה פתוחים לפניו? לא סתם שירה בציבור אלא מסיבה פרועה?!
מהמדרש עולה שגם ביום כיפור היינו אמורים להגיד הלל, כי מדובר ביום שהוא קדש לה' – "מקרא קדש", אלא שהוא המשך לימי הדין ובו חיתום הדין ולכן הדבר אינו מתאים. אכן גם יום הכיפורים "טבול" בחותמם של ימי התענית. מעבר לצום המשותף ליום הכיפורים ולימי התענית הרי שגם הפיוט, מתקופת הגאונים, שמקובל לאומרו בימי הסליחות בכלל וביום הכיפורים בפרט:
מִי שֶׁעָנָה לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בְּהַר הַמּוֹרִיָּה הוּא יַעֲנֵנוּ.
מִי שֶׁעָנָה לְיִצְחָק בְּנוֹ כְּשֶׁנֶּעֱקַד עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, הוּא יַעֲנֵנוּ.
מִי שֶׁעָנָה לְיַעֲקֹב בְּבֵית אֵל, הוּא יַעֲנֵנוּ.
מבוסס לגמרי על נוסח תפילות התענית שמתארת המשנה (תענית ב' ג'-ד') כמעט מילה במילה. ולא עוד, אלא שהרמב"ם קובע להלכה (הלכות תענית, ד' י"ח):
ובכל תענית מתעניות הצרות שגוזרין על הצבור מתפללין תפלת נעילה בכל מקום.
דהיינו, בימי צום שאינם קבועים בלוח השנה אלא שנקבעו עקב צרות כגון מגפה או מלחמה ובעיקר עקב בצורת מתפללים תפילת נעילה.
אין המדובר בהתעלמות מהעובדה שסוכות חל בפתיחתה של עונת הגשמים. עניינו של טקס ניסוך המים הוא פולחן להבטחה של (או תפילה ל – תלוי איך מבינים את עבודת המקדש) ברכת גשמים במהלך השנה. הגמרא עצמה מלמדת שהתנאים היו מודעים היטב להיבט הדין של סוכות והיא מביאה מקור תנאי המתאר מה היו החוגגים, שרים במסיבה אגב ריקודיהם ולהטוטי הג'אגלינג שלהם בלפידי אש (סכה נ"ג א'):
תנו רבנן:
יש מהן אומרים: אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו – אלו חסידים ואנשי מעשה.
ויש מהן אומרים: אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו – אלו בעלי תשובה.
אלו ואלו אומרים: אשרי מי שלא חטא ומי שחטא ישוב וימחול לו.
לפי הגמרא, אגב הריקודים והג'אגלינג היו הרוקדים מתוודים! כל אחד בהתאם להערכתו את מצבו המוסרי-קיומי. אלא שבמקום להתוודות על החטאים הם היו מתוודים על היעדרם או על תיקונם. על מה שלא תוקן הם התוודו, בביטחון מוחלט ביכולתם האישית לחזור בתשובה ולתקן את מעשיהם: "מי שחטא ישוב" ולא עוד אלא שהם גם היו בטוחים שיימחל להם.
חז"ל מעצבים את סוכות, דווקא בגלל שהוא יום הדין על המים, כאופציה מהופכת לימים הנוראים. ישנם עשרה ימים בהם אנו מתמודדים עם הדין מתוך תפיסה של תענית. צרה גדולה עלולה להתרגש עלינו ואנו צמים, מתפללים תפילות הנוגעות ללב ומתחננים לאל. לעומת זאת ישנם שבעה ימים שאנו מתמודדים עם הדין בלי תחינה אחת. אפילו להזכיר גשמים מתחילים רק אחרי החגיגות, בשמיני עצרת. להתפלל עליהם נתחיל רק בעוד 3 שבועות בז' חשון. את הפחד מהבאות אנו מטביעים בריקוד סוער של לילות שלמים, בלהטוטי הגוף, בחוסר שינה שכולו חגיגה, בוידוי על זכויותינו ויכולותינו. הפחד מומר בשכרות של בטחון. לאו דווקא שכרות של אלכוהול (אם כי סביר בעיני שגם זה שימש את החוגגים) אלא השיכרון הנובע מחגיגה פרועה בתוך המון אדם.
יום הדין הוא סמל לעובדה שחיינו האישיים והלאומיים כרוכים באי וודאות קשה מנשוא. העתיד עשוי לצפון בתוכו שמחה גדולה כמו גם סבל בל יתואר. מבחינה תיאולוגית, האל שאין לו מקום ולא זמן בוודאי אינו קובע את הדין ביום מסויים. אולם אנחנו זקוקים למועדים שבהם אמונתנו באל, שהיא זהה לאמונתנו במשמעות, מעניקה פשר לסבל ולעונג ומשככת את החרדה מהעתיד. הימים הנוראים מציעים פשר כפול הן באמצעות החוויה הדתית והן באמצעות הערך המוסרי. הקריאה המסיימת את יום הכיפורים "ה' הוא האלהים" משמעה שעצם האמונה הופכת את הדין, דהיינו את החיים על כל הכרוך בהם, לבעלי משמעות. רעיון התשובה שהוא לב לבם של הימים הנוראים מציע את התיקון המוסרי כפשר החיים.
בסוכות מציעים לנו חז"ל תרופה אחרת למוראות העתיד – לסבל עצמו ולפחד ממנו – ליצור עונג, כאן ועכשיו. איננו יודעים אם השנה תהיה שנת בצורת אם לאו. אבל אנחנו חיים ברגע הזה, אנו יכולים ברגע הנוכחי לשמוח ולרקוד עד כלות הכוחות. יש לנו מים לנסך ברגע הנוכחי. ברגע הנוכחי אנו יכולים לשיר את הישגינו ולהאמין ביכולתנו.
ביום הדין האישי מכוונים אותנו חז"ל דווקא לדרך התענית. על כל אחד מאתנו מוטלת אחריות לתיקון. כל אחד מאתנו זקוק לשים את מבטחו באל. אולם כציבור מכוונים אותנו חז"ל שלא לפנות לאל אף לא לתשובה, אלא לכח החיים של היחד הציבורי. על הציבור מוטל לגייס את כוחותיו וליצור את שמחתו וחגיו כדי להתעלות על האימה שמא שנת בצורת עומדת בפתח.
ניסוך המים על המזבח כמו שמחת בית השואבה הנלווית אליו אינם מצווה מן התורה. מבחינת התורה סוכות "חג האסיף" הוא חג ההודיה על סיומה של השנה החקלאית הקודמת. על כל שנאסף בגרנות וביקבים. הוא חג "מלאו אסמינו בר ויקבינו יין".
מנהיגי העם בתקופת המקדש, ואולי העם עצמו (כפי שנרמז מההסתייגות הצדוקית מטקס ניסוך המים והתגובה האלימה של העם להסתייגות זו, סכה מ"ח ב') הבינו הבן היטב שסיומה של שנה חקלאית אחת הוא פיתחה של שנה חקלאית חדשה, ודרכו של אדם לפחד מהבאות. במקום תפילה הם יצרו טקס שמשמעו שהציבור עצמו יכול, באמצעות ניסוך המים, להשפיע על הבצורת. במקום חרדה הם יצרו הילולה. אולי מדובר על שכרון. אבל זהו שכרון של שמחה וחיים.
****
בעיצומה של מלחמה כולנו מצויים באימת יום הדין כבר שנה שלמה. בפרט כולנו מתלבטים כיצד לחגוג את שמחת תורה. האם לוותר בכלל על מנהג ההקפות על השמחה הכרוכה בהם? האם להפוך את כולן להקפות של זיכרון ותקומה עם שירים מתאימים לאווירה כזו? האם לשמוח בששת ההקפות ולהותיר הקפה אחת כזיכרון? אני מניחה שישנם גם ציבורים שמובן להם מאליו שההקפות יתקיימו כרגיל. אני רוצה להציע את ההתמודדות הכפולה של חז"ל עם אימת הדין כהדרכה אישית וציבורית לאימת הדין שבתוכה אנו שרויים.
