אנעים זמירות

פרשת השבוע עיטור - זיוה אופק לוגו

אנעים זמירות

האל האימפולסיבי התורה הפסולה

 

אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ (בראשית ב' ד').
אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת נֹחַ (בראשית ו' ט').

בתקופה האמוראית, שם רבי אבהו לב לעקרון פרשני מעניין. לטענתו באופן עקבי ניתן לראות שבמקום שמתחילה התורה ענין במילה "אלה" כוונתה לנתק בין הסיפור הקודם לעניין החדש. לא סתם נתק, אלא ממש פסילה של העניין הקודם, ואילו כשהיא מתחילה עניין במילה "ואלה" כוונתה לחבר בין שני העניינים.
 
בענייננו נתמקד ב"אלה", הרלוונטיים לסיפור הבריאה ולתחילת פרשת נח. משותפת להם לא רק המילה "אלה" אלא גם התולדות. וכך מסביר המדרש (שמות רבה ל' ג'):

אמר רבי אבהו בכל מקום שכתוב "ואלה" מוסיף על הראשונים. 
ובכל מקום שכתוב "אלה" פוסל את הראשונים. 
כיצד? 
"אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם", 
ומה פסל? 
שהיה בורא שמים וארץ, 
והיה מסתכל בהם, 
ולא היו ערבים עליו. 
והיה מחזירן לתוהו ובוהו. 
כיון שראה שמים וארץ אלו, ערבו לפניו. 
אמר: אלו תולדות. לפיכך "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ". 
אבל הראשונים לא היו תולדות. 
כיוצא בו: "אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת נֹחַ". 
ומה פסל? 
דורו של אנוש, ודור המבול, וקינן וחביריו.

ראשית, מתייחס רבי אבהו לעובדה הידועה בחקר המקרא לפיה יש לנו שני סיפורים שונים על בריאת העולם שאינם מתיישבים זה עם זה. בפרק א' נברא העולם בשישה ימים שהחלו בשמים ארץ תהום ורוח אלהים מרחפת והסתיימו בבריאת האדם. אותו סיפור שלמדנו בגן. בפרק ב' אדם נברא ראשון (ולפניו רק אדי מים) וכל העולם נברא בעקבותיו: עצים לגן העדן, וגשמים, ונהרות להשקותם, וחיות כדי שיקרא בשמם, ולבסוף אשה כדי שלא יהיה בודד.
 
רבי אבהו מסביר שסיפור הבריאה שלמדנו בגן נפסל, הוא בכלל לא קשור לעולם שלנו. אלהים ברא עולם כזה אולם החזיר אותו לתהו ובהו ואז ברא את העולם כפי שמתואר בפרק ב'. לכן רק לעולם המתואר בפרק ב' יש תולדות.
 
באותה צורה מסביר רבי אבהו את הפסוק המציג את נח. היו דורות לפניו ובמקביל אליו אולם הם כולם נמחו, ואינם רלוונטיים לנו. רק לנח היו תולדות. ממש כפי שעולמנו הוא תוצר של סיפור הבריאה השני, אנו עצמנו תוצר של נח.
 
הרעיון שסיפור הבריאה הראשון כלל אינו מתאר את עולמנו, ככל הנראה היה קיצוני מדי לדעת חלק מהמדרשים, ולכן המדרש מכיר גם גירסה "רכה" יותר למדרשו של רבי אבהו (שמות רבה א' ב'):

אמר רבי אבהו:
כל מקום שאמר "אלה" – פסל את הראשונים,
"ואלה" – מוסיף שבח על הראשונים.
"אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ" – פסל לתהו ובוהו.

המדרש השמרני יותר טוען ש"סיכום הבריאה" בתחילת פרק ב' אינו פוסל את הבריאה בפרק א' אלא רק את התהו ובהו שהיה לפניה. יש להניח שזו גירסה מצונזרת של דבריו של רבי אבהו שכן מבחינה פרשנית ההסבר הזה חלש בשני אופנים. ראשית, אין צורך בדקדוקי המילים כדי לדעת שהתהו ובהו נפסל. זהו פשט סיפור הבריאה. שנית, הפסוק אינו מופיע לאחר תיאור התהו ובהו אלא בסיום סיפור הבריאה המושלם של פרק א'.
 
אלא, שמסתבר שלזוהר גם הגירסה הרדיקלית של המדרש לא הספיקה ולכן הוא מוסיף לה שלב נוסף בשאלה, מה פסל סיפורו של נח. וכך הוא מסביר (זהר לפרשת נח נ"ט ב'):

רבי אלעזר אמר "אֵלֶּה" – בכל מקום פסל את הראשונים. שנינו וכו'. 
מה כתוב למעלה בפרשת בראשית (בראשית ב' י')? "וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד" וגו'
אותו הנהר ששופע ויוצא ונכנס לגן ומשקה אותו מהשקאה שלמעלה, ועושה לו נחת ועושה פרות ומגדל זרעים. הוא אז נוח לכל. וזה נוח לגן. וזה עושה מנוחה בו. [נ"א: לגן, והגן נח בו], כמו שנאמר (שם פס' ג') "כִּי בוֹ שָׁבַת", וכתוב (פס' ב') "וַיִּשְׁבּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי". 
וזה סוד שדבר זה עושה תולדות ולא אחר.

הזהר אינו מסתפק בכך שסיפור הבריאה השני פסל את סיפור הבריאה הראשון, אלא שלטענתו גם סיפור הבריאה השני כבר אינו רלוונטי לנו. לא רק האנושות נחרבה במבול, כפי שעולה מפשט הסיפור וממדרשו של רבי אבהו, אלא אנו נמצאים בעולם אחר לגמרי. כשהמים שככו מעל פני האדמה זו כבר היתה אדמה אחרת. רק לעולמו של נח יש תולדות, דהיינו רק לעולם הזה יש זכות קיום לדורות. לפי הזוהר זהו סוד, משום שפסילת הסיפורים הקודמים מלמדת אותנו מה הופך את המציאות לבת קיימא ומה גורם לה לחורבן הכרחי מראש.
 
אלא שהזהר פחות מתעניין בהיסטוריה של העולם ויותר בשאלה הרלוונטית בכל זמן: מה מקיים את העולם. לכן הוא משווה בשפה סימלית בין העולם שנברא בפרק ב' לבין נוח. ראשית הוא משווה בין נח לשבת ששניהם מלשון מנוחה. הוא גם מסביר מה היה תפקידם של נהרות גן העדן המתוארים בסיפור הבריאה המתוקן בפרק ב': התפקיד שלהם היה הפריה והשקיה "מהשקאה שלמעלה" ומההפריה הזו נוצרה השבת היא המנוחה.
 
העולם האלהי העשוי מעשר ספירות מחולק לספירות עליונות (אריך אנפין) וספירות תחתונות ומסומל גם באמצעות גוף האדם. הספירות העליונות מיוצגות באמצעות הראש ואילו הספירות האחרונות מיוצגות באמצעות יתרת הגוף. ישנן גירסאות שונות למהותן של הספירות העליונות, אחת היא כתר חכמה ובינה והשניה חכמה בינה ודעת. נראה שההסמלה של השקיית הנהרות מכוונת לסמל השני (ראו זהר חיי שרה קמ"ח). עולם גן העדן הוא העולם האידילי של המחשבות והרעיונות. ההפריה של ההשקאה העליונה היא ההפריה של האידיאות וההכרה. אכן אי אפשר בלעדיה אולם לפי הזוהר אין לזה קיום.
 
חמשת הספירות שמתחת לספירות העליונות מייצגות את עיקר הגוף והן מתארות קווי אופי ופעולה: חסד גבורה תפארת נצח והוד. שתי הספירות האחרונות יסוד ושכינה מתייחסות ממש לצד החומרי ובעיקר למין (במובן סקס). יסוד מיוצגת בגוף באיבר המין הזכרי. השכינה מזוהה פעמים רבות עם הנקבה, כשבמובן זה הנקבה מזוהה עם המערכת הגניטלית הנקבית (לא מאוד פמיניסטי אבל מה לעשות זה הדימוי). מה שמייצג את הנקבה בהסמלה הזו הוא שהיא מקבלת את השפע, דהיינו הזרע או ההשקיה מאיבר המין הזכרי – יסוד (או מהמרכז של הגוף הזכרי המייצג את כולו – מתפארת) והיא זו המולידה את עולמנו. הנקבה היא נרתיק ורחם. אכן המדרש הזהרי ממשיך ומסביר:

בא וראה כמו זה נח למטה הברית הקדוש היה דגמא שלמעלה. ועל זה נקרא (בראשית ט' כ') "אִישׁ הָאֲדָמָה". 
וסוד למדנו. שהרי נח נח הצטרך לתבה להתחבר עמה ולקיים זרע של הכל, שכתוב: (בראשית ז' ג') "לְחַיּוֹת זֶרַע".

המדרש פותר את סוד הקיימות. גם נח מייצר הפריה, אבל הרבה הרבה יותר למטה מנהרות גן העדן. במקום "הברית הקדוש" דהיינו מספירת יסוד. במדרש הזה (כפי שמסביר הזהר בהמשך באריכות) התיבה מייצגת את ארון הברית וברית היא כינוי לשכינה. ההפריה של נח מסומלת באמצעות יחסי מין כפשוטם. אם לתאר בשפה גסה אולם מאוד מדוייקת מבחינת תיאורו של הזוהר – אם אנחנו חפצי קיום ותולדות אז אי אפשר להסתפק ב"לזיין את השכל". צריך לעשות ילד ועוד ילד (בראשית ו' ט'-י'):
אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ… וַיּוֹלֶד נֹחַ… אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת.
צריך להיות איש האדמה (בראשית ט' כ'):
וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם.
העולם מתקיים מ"דונם פה ודונם שם רגב אחר רגב".

לפי הזהר שני ניסיונות בריאת העולם הראשונים (שבבראשית פרק א' ופרק ב') נכשלו בהכרח דווקא כיוון שהם נבראו באופן אידילי, בתוכנית סדורה, המבוססת על חכמה בינה ודעת. ממש כמו שכל אידיאולוגיה "גדולה" שמתיימרת להנדס את כל המציאות – סופה חורבן, כפי שההיסטוריה מוכיחה. נח "פסל את הראשונים", משמעו שמנח למדנו שהבריאה היחידה שיש לה תולדות בעולמנו היא הבריאה הפרגמטית, החומרית, הבריאה של יצירת ילדים ושל להיות איש האדמה.

 

בעיני, המדרש הזהרי הזה מרתק משתי בחינות: ראשית, במידת ההסתמכות שלו על מדרשו של רבי אבהו. כלל לא ניתן להבין את המדרש הזהרי בלי להכיר את המדרש האמוראי. יתר על כן, המדרש המקורי עורר בעצמו פולמוס בשל טענתו כי יש בתורה חלקים שכבר נפסלו. בזוהר המדרש הופך לרדיקלי יותר, משום שהזוהר טוען כי לכל מבנה אידילי בהכרח אין קיום.

העובדה הזו מביאה אותנו לחלק השני המרתק במדרש הזהרי. הזהר, באמצעות ההסמלה של הספירות לגוף האדם, הופך את העולם האלהי לשקול לעולם האנושי. טענתו כלל אינה עוסקת ישירות בעולם האנושי. העולם האנושי הוא רק סמל וייצוג לעולם האלוהי, הן הספירות עצמן. ממילא לטענתו ההתגלות האלהית עצמה אינה יכולה להיות עולם אידילי. ישנו עולם עליון של חכמה בינה ודעת אולם ישנו עולם אלהי תחתון. עולם שהוא הרבה יותר כאוטי. עולם שדומה הרבה יותר לאופן שבו אנו יוצרים באמצעות דחפים יצריים שגואים ושוככים מאשר ליצירות שהן תולדה של שכלנו ובינתנו. הזוהר סבור שחורבן הבריאה הראשונית מלמד שאין קיום לאלהים שמתגלה כמו אדריכל מחושב עד אין קץ. אלהים מתגלה אלינו באופן אחר – אופן שאין סקסי ממנו, במובן זה שאין חי ומרגש ממנו, אבל הוא אינו סדור, הוא אינו תמידי, ולעיתים הוא אפילו מפחיד – כמו מבול.

 

שבת של שלום התגלות ופריון.