כזכור לשונו של המדרש היא:
שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי:
באיזו כלים (=בגדים) פרה נעשית?
אמר להם: בבגדי זהב.
אמרו לו: והלא למדתנו רבינו בבגדי לבן!
אמר להם: אם מה שראו עיני ומה ששרתו ידי שכחתי כך, קל וחומר למה שלמדתי!
וכל כך למה?
כדי לחדד את התלמידים.
ויש אומרים: הלל הזקן היה, אלא שלא היה יכול לומר מה ששרתו ידי.
הסברנו את שכחתו של רבן יוחנן בן זכאי, אולם טרם הסברנו מדוע "מתבלבל" המדרש בין הלל לרבן יוחנן, ומה ההבדל ביניהם לגבי מה ששרתו ידיהם.
גם הלל הזקן מנהיג את הציבור בשעה שיש בה ערעור והרבה מאוד מן החורבן: הורדוס שרודף את ההנהגה הרבנית עולה לשלטון. הוא כובש את ירושלים מידי היהודים בטבח נורא. הוא רודף את כל תומכי השושלת החשמונאית וכל גורם שמבקש עצמאות לאומית או אפילו זקיפות קומה לאומית. האוטונומיה היהודית היחסית נקברת. הוא שליח מוחלט של השלטון הרומי. היהדות הרבנית מסתגרת בד' אמות הפולחן. גם הסמכות הרבנית עוברת ערעור קיצוני. על פי המדרשים המנהיגות הרבנית היא של משפחת בתירה. הלל יצטרך להתחרות בסמכותם כדי להתמנות כנשיא (ירושלמי פסחים ל"ג א', בבלי פסחים ס"ו א') 100 שנה אחריו הסמכות הרבנית עדיין תהיה שנויה במחלוקת וגם רבן יוחנן בן זכאי יצטרך להתחרות בסמכותם של בני בתירה כדי לבסס את סמכותו (ראש השנה כ"ט ב'). הלל הוא בבלי זר שמגיע וכובש לו סמכות חדשה. הוא יחדש דרכי לימוד חדשות בתורה (מידות שהתורה נדרשת בהן), ינהיג מסורת חדשה עם פסיקות חדשות ואורח חיים ייחודי (בית הלל) וישנה לעד את עולמה של היהדות ("הלכה כבית הלל"). בזמן כזה של ערעור צריכים תלמידים "מחודדים" ולכן ניתן לספר את הסיפור גם עליו. אלא שעליו לא ניתן לומר "מה ששרתו ידי".
רש"י, מהמדרש שלנו, (ליתר דיוק מהמקבילה לו בתוספתא, פרה, ד' ד') לומד שרבן יוחנן היה כהן (רש"י על מסכת שבת, ל"ד א' דיבור המתחיל "תורמוסי תרומה"). לפי פירושו, רבן יוחנן יכול היה לומר לתלמידיו ששכח את מה שראה במו עיניו ועשה במו ידיו כשעסק ככהן בשריפת פרה אדומה. לעומתו הלל לא היה כהן, ולכן לא יכול היה לומר זאת, ולכן לא סביר שהסיפור הוא עליו.
אבל התוספות (על מסכת מנחות כ"א ב' דיבור המתחיל "שהכהנים דורשין מקרא זה לעצמן")
סבור שרבן יוחנן לא היה כהן. ולכן הוא נדחק לפרש שההבדל ביניהם הוא שבימיו של הלל לא קרה ששרפו פרה אדומה להכין ממנה מי חטאת לצורכי כפרה. תירוץ דחוק למדי בהתחשב בעובדה שלפי המסורת שימש הלל כנשיא במשך כ-40 שנה.
אבל אם השיכחה של "מה ששירתו ידי" היא הודאה באחריות, היא לא תיאור של מצב, אלא הודאה בכך שראוי לשכוח את "מה ששירתו ידי", משום שהמציאות הוכיחה ששירות זה כשל, הרי ברורה האבחנה בין הלל לרבן יוחנן בן זכאי. הלל הגיע מבבל במקביל לעלייתו של הורדוס ואולי מעט אחריו. הוא (על מנהיגותו ותורתו) לא היה חלק ממלחמות היהודים, הקנאות והניוון שהביאו לעלייתו של הורדוס. הוא מגיע כחלק מניסיון התיקון. ממילא הוא אינו צריך לשכוח את מה שראו עיניו ומה שעשו ידיו. רבן יוחנן היה מחשובי ההנהגה (ולפי המסורת, הנשיא) ממש בימים שלפני החורבן. הוא אחראי להלכי הרוח הדתיים והלאומיים שהביאו לחורבן (גם אם התנגד אישית לרובם) ולו משום תפקידו. בשפה שלנו היינו אומרים שהוא היה חלק מהקונספציה, מנהיג מוביל, וממילא אחראי לכישלון. הוא חייב לשכוח את מה שראו עיניו ומה שעשו ידיו – לא רק במקדש, אלא במציאות כולה. ושניהם, הפועלים בזמנים של אסון פוליטי וערעור דתי ומנהיגותי זקוקים מאוד לתלמידים מחודדים. תלמידים שילמדו מחדש, שידרשו מחדש, תלמידים שאינם שבויים במעשה ידיהם ומראה עיניהם של רבותיהם. תלמידים שֶׁיְּחַיּוּ את התורה, ויקוממו את התורה ואת העם כאחד מחורבן.