מבוא קצרצר
גזירה קדומה שסיבותיה שנויות במחלוקת גם במחקר וגם במסורת קובעת שכתבי קדש מטמאים את הידיים ולכן מחייבים בנטילת ידיים במגע בהם (כמובן הגזירה גם מכוונת למיעוט מגע יד אדם בכתבי הקדש שהורסת את הכתובים. עד היום אנחנו קוראים בתורה בעזרת "יד" ומנשקים באמצעות הציצית וכך נמנעים ממגע היד). השאלה מהם "כתבי קדש", דהיינו מהו חלק מהתנ"ך, נדונה אצל חז"ל בהתאם לגזירה הזו. לכן השאלה האם טקסט נכלל בתנ"ך תנוסח באמצעות השאלה האם הוא מטמא את הידיים.
ועכשיו לעיקר:
השאלה האם מגילת אסתר מטמאת את הידיים, היא אחת מסוגיות היסוד הנוגעות לתורה שבעל פה. לא רק שהמגילה מתארת אירועים שאירעו אחרי חורבן בית ראשון (בתקופה הפרסית), ולא רק שהיא סוגה ספרותית שונה מספרות הנבואה או מהספרות ההיסטורית המקראית, היא גם מעלה קושי רדיקלי בהרבה. לפי המגילה היא מתארת את החג הראשון שנוסף בהיסטוריה היהודית מעבר לחגי המקרא. לנו זה נראה פשוט. יש לנו את חנוכה פורים יום עצמאות ובמידה מסויימת גם ל"ג בעומר, וכמובן גם ימי צום שכלל לא נזכרים בתורה. אבל מבחינת חז"ל, שיודעים שהתורה ציוותה שלא להוסיף על מצוותיה זהו חידוש רדיקלי. מהי המשמעות לכך שאנשים בודים מלבם חג? האם זה "קדוש"? האם זה יכול להיות חלק מהתנ"ך? רובן המכריע של שאלות אלו נדון בהקשר למגילת אסתר. כך למשל מתאר התלמוד את הסוגיה (מגילה ז' א'):
אמר רב יהודה אמר שמואל: אסתר אינה מטמאה את הידים (=היא לא חלק מכתבי הקדש)
(מעיר העורך:) למימרא דסבר (=לאמור שסבר) שמואל, אסתר לאו ברוח הקודש נאמרה?
והאמר (=והרי אמר) שמואל: אסתר ברוח הקודש נאמרה?!
לעורך יש מסורת ששמואל מצד אחד אומר שמגילת אסתר אינה מטמאת את הידיים, כך שהיא לא חלק מהתנ"ך. ומצד שני שהיא ברוח הקדש, אז היא אמורה להיות חלק מהתנ"ך. העורך מציע פתרון חדשני שירחיב את משמעותה של תורה:
נאמרה לקרות ולא נאמרה ליכתוב…
ההצעה הרדיקלית של הגמרא היא שיש לנו כתבי קדש ברוח הקדש שאינם חלק מהתנ"ך. הם נקראים, דהיינו אומרים אותם. אבל אינם נכתבים. כך נולדת תפיסה חדשה של רוח הקדש – רוח הקדש של תורה שבעל פה. אבל אם יש לנו מושג חדש של רוח הקדש, שאינה התגלות רגילה ואינה נבואה, הדבר דורש הסבר. אכן הגמרא מביאה ציטוט תנאי כדי להסביר:
תניא רבי אליעזר אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה, שנאמר (אסתר ו' ו') "וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ".
רבי עקיבא אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה שנאמר (אסתר ב' ט"ו) "וַתְּהִי אֶסְתֵּר נֹשֵׂאת חֵן בְּעֵינֵי כָּל רֹאֶיהָ".
רבי מאיר אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה שנאמר (אסתר ב' כ"ב) "וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לְמָרְדֳּכַי".
רבי יוסי בן דורמסקית אומר אסתר ברוח הקודש נאמרה שנאמר (אסתר ט, י) "ובבזה לא שלחו את ידם".
כל התנאים מוכיחים שאסתר נאמרה ברוח הקדש בשל התופעה הספרותית שנקראת "מספר כל יודע". המספר יודע מה עושים כל האנשים, מה הם חושבים בלבם, מה הם עושים בסתר וכיוצ"ב. אין ספק שזו הוכחה גרועה שמניחה את המבוקש. הרי כל מי שממציא סיפור (גם אם הוא מבוסס על מעשה שקרה) יודע את מלוא עולמו של הסיפור שהמציא. זוהי בדיוק המשמעות שכל סיפור הוא מעשה האמנות של יוצרו, וככל עולם של יצירה הוא בריאה של יוצרו. אבל התנאים לא מסוגלים להעלות בדעתם כיוון אחר של רוח הקדש. אז מגיע שמואל, בדור הראשון לאמוראים ואומר (בתרגום לעברית):
אם הייתי שם (בתקופה התנאית) הייתי אומר דבר שעדיף מכולם: שנאמר "קימו וקבלו [היהודים עליהם ועל זרעם להיות עושים את ימי הפרים האלה]" קימו למעלה (בשמים. אצל אלהים) מה שקיבלו (היהודים) למטה.
אמר רבא: אפשר להפריך (את האמירות) של כולם חוץ משמואל שלא ניתן להפריך אותו…
אמר רבינא: זהו שאומרים אנשים, עדיף פלפל חריף אחד ממלוא הסל דלעות.
שמואל עושה מעשה חריג מאוד. לא רק שהוא חולק על התנאים ללא ביסוס (למרות שהוא אמורא ובעקרון אמוראים לא אמורים לחלוק על תנאים) אלא שהוא עושה זאת בלשון שחצנית במיוחד: אני הייתי אומר משהו שעדיף על דברי כולם. ורבינא עוד מקצין את העמדה הזו וקובע ששמואל הוא פלפל חריף שעדיף על כל התנאים שהם סתם דלעות חסרות טעם.
מדובר על טיעון כל כך שורשי וקריטי עבור האמוראים שהם מרשים לעצמם להשתלח בתפיסתם הנאיבית של התנאים ללא בושה. פורים הופך בתפיסה האמוראית להיות חג קבלת התורה שבעל פה והסוגיה מתפתחת כך שהתורה שבעל פה הופכת לחלק מהתנ"ך עצמו. לפי התפיסה של שמואל, התורה של אלהים היא מה שהיהודים מקיימים ומקבלים עליהם שזו יהדות. לכן קבלת התורה שנכפתה עלינו בסיני היא חוזה שאיננו מחייב (ככל חוזה שנכרת בכפיה) אבל העובדה שקיבלנו על עצמנו את פורים הופכת את היהדות למחייבת (שבת פ"ח א'). לכן פורים, בניגוד לכל החגים האחרים לעולם לא ייבטל (מדרש משלי (בובר) ט' ב') ועוד. פורים הוא מהפכת המסורת. מאז האמוראים העובדה שאסתר מטמאת את הידיים משמעה שהתורה היא לא מה שחשבנו. התורה היא לא החומשים שירדו מהשמים, ולא מה שאלהים התכוון. התורה היא מה שאנו מקבלים עלינו.
