פרשת אמור היא גולת הכותרת של ספר תורת כהנים הוא ספר ויקרא. היא הפרשה האחרונה בספר ויקרא שמתייחסת למשכן והיא מתארת בפרוטרוט את עבודת הכוהנים. בהתאם, ההפטרה היא מיחזקאל, פרק מ"ד. הפרק הוא חלק מחזון הגאולה המקדשי של יחזקאל (שחי לאחר חורבן בית ראשון בגלות בבל) ומתמקד במצוות המיוחדות לכוהנים ובתפקידם. אולם יחזקאל אינו חוזה חידוש מקדש לכל הכוהנים. אלא רק לכוהנים בני צדוק, שבניגוד לכוהנים אחרים לא מעלו בתפקידם בתקופת בית ראשון ולא עבדו עבודה זרה. ובלשונו של יחזקאל (פס' ט"ו):
וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי…
הפסוק הזה שלח אותי לאחד המדרשים המצחיקים והנועזים שפגשתי. אולם כדי להבין אותו נדרשת הקדמה קצרה.
התורה מספרת בפרשת נשא (במדבר ז' א'):
וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן
המשכן עומד על כנו, לכאורה שמחה גדולה. יש רק בעיה אחת (בבלי, מגילה י' ב'):
מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער.
(אמנם רב אשי במקום חולק על הכלל אבל מהו ומיהו אמורא מול אנשי כנסת הגדולה?!)
אם כך המדרש צריך להסביר מה כל כך נורא שמשכן ה' עומד על מכונו, אלהים שוכן בתוכנו וניתן להתחיל לעבוד אותו. אז כך מסביר המדרש (במדבר רבה י"ב ז'):
וַיְהִי (=) וָי היה (ווי ווי ווי – בכי ואנקות)
מי אמר וָי?
אמר רבי אבין: כביכול הקדוש ברוך הוא אמר וָי.
למה הדבר דומה?
למלך שהיה לו מטרונה רוטננית (גבירה שכל הזמן רוטנת)
ואמר לה המלך: עשי לי פורפירא (לבוש מלכות ארגמני).
כל ימיה שהיתה עסוקה באותה פורפירא לא היתה מרננת.
אחר ימים גמרה את הפורפירא, ונתנה אותה לכובס ועשאה, והביאה למלך.
כיון שראה אותה המלך התחיל צווח וַי, שלא תחזור לרוטננותה.
כך את מוצא שהיו ישראל מרננים בכל שעה… תבע הקדוש ברוך הוא שיעשו לו מקדש… את מוצא כל הימים שהיו עסוקים במלאכת המשכן לא היו מרננים, וכיון שגמרו מלאכת המשכן התחיל הקדוש ברוך הוא צווח וָי, שלא יחזרו וירננו כשם שהיו מרננים.
לפי המדרש כל הרעיון של הקמת מקדש זה בסה"כ לפרפר אותנו בפורפירא. שנפסיק לרטון ולהתלונן ולריב עם אלהים. אנחנו בלתי נסבלים וצריך למצוא לנו תעסוקה. אז שנעסוק במשכן או מקדש. המדרש אומר בגלוי: המשכן זה כליא הברק למנהיגותו רצופת הכישלונות של משה רבנו. המקדש זה כליא הברק לשלטונו רווי המיסים של שלמה המלך. הבעיה היא שברגע שהסתיימה בניית המקדש לא רק שניתן לחזור ולהתלונן ולריב על המצב, אלא שכעת המקדש עצמו הוא חלק מהמצב המעורר תרעומת ומחלוקת. על כך בדיוק בוכה אלהים.
המדרשים המובאים בהמשך למדרש הזה אכן מתארים כיצד המקדש עצמו ממשיך ומייצר מחלוקות:
"וַיְהִי", הבכורים אמרו וָי, שניטלה מהם הכהונה…
שֶׁנִּטְּלָה מֵהֶם הַכְּהֻנָּה…
אמר רבי אבא בר ממל אלו הבכורות, לפי שהקריבו לפני העגל אבדו כהונה. וכן את מוצא שכל הכוהנים שעבדו לעבודת כוכבים בבנין ראשון, פסלן הקדוש ברוך הוא במקדש שני, שנאמר: "וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק" וגו', לפיכך כשהוקם המשכן צווחו וָי.
המדרש מתאר שבניית המשכן מתחילה מאבק פוליטי על ההנהגה. המיסוד החדש מחליף את המשפחתיות שנהגה קודם בהסדרת הפולחן. הכהנים נוטלים את תפקיד הבכורים. ולאחר מכן הכוהנים בני צדוק נוטלים את התפקיד משאר הכוהנים. כפי שמשתקף בהפטרת פרשת אמור.
ולא חסרה גם קנאה:
"וַיְהִי", מי אמר וָי?
מלאכי השרת אמרו וָי,
אמרו: עכשיו הקדוש ברוך הוא מניח אותנו ויורד ודר בארץ…
ולבסוף מנחם אותנו המדרש שהמשכן מצער את אויבינו:
"וַיְהִי", מי אמר וָי?
אומות העולם אמרו.
למה וָי?
אלא כך אמרו: עד שלא היה הקדוש ברוך הוא שוכן ביניהם היה מתקים עליהם ועושה מלחמותיהם, עכשיו שעשו לו משכן והוא דר ביניהם, על אחת כמה וכמה. לפיכך אמרו וָי.
בעצם חוזר המדרש על מה שכל פוליטיקאי משמיע לנו בחדשות, מכל צדדי המפה הפוליטית. (תחליפו את הכוהנים בקבוצת הכוח השנואה עליכם ותראו איך זה עובד). נאום הממלכתיות מבמדבר רבה ועד ימינו:
אתם כועסים צועקים ובוכים על המצב (=כנגד אלהים). ואז אתם כועסים על המנהיגים שמנסים לפייס את אלהים (=לטפל במצב) דהיינו על הכוהנים. טוענים שהם לקחו לעצמם את הבכורה והכוח ובאופן ריכוזי ובנפוטיזם עירבו הון ושלטון. כעת הכוהנים יושבים על כל אוצרות המקדש בסעודות בשר אינסופיות, מתכתשים על הכוח בינם לבין עצמם – כוהנים בני איתמר מול כוהנים בני צדוק. אתם מרגישים שהכוהנים לוקחים מכם את זכויותיכם. אתם מרגישים שהמלאכים בוכים כי במקום לעסוק בערכים אנחנו עוסקים באינטרסים של הכוהנים. אבל תמיד תזכרו: לכולנו יש אויבים משותפים. והמקדש על כוהניו מגן עלינו מפניהם. "עושה מלחמותינו". חייבים לאהוב את המקדש.
מ.ש.ל.
אותי המדרש הזה הצחיק…
אבל ברצינות, זה אחד המדרשים הבודדים שמעזים להרהר על מחיריו של המקדש. להגיד שעצם הקמתו מעוררת סיבות מגוונות לצער. דווקא מתוך האמונה שחז"ל עצמם חלמו על הקמת המקדש, הדיון המעמיק והאמיץ במחיר החלום הוא מפעים בעיני. הוא סוד כוחו של המדרש. בחברה מקוטבת כשכל צד מבקש לבצר מוסדות שהוא מאמין בהם בכל לבו המדרש הוא תמרור עצור. המדרש שם לב שהחלום של יחזקאל על כהנים ראויים איננו רק חזון גאולה אלא גם הצעה לכוחנות פוליטית. להעדפת אליטה מסויימת. המדרש מוכן (ומסוגל) להעמיד את כל פרוייקט המקדש כסתם "עבודות יזומות". לא יותר מבגד מפואר. פורפירא כנגד רטינה.
