בפרשת תצווה, נבחר אהרן להיות הכהן הגדול (שמות כ"ח א'):

וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ… מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…

 על הפסוק הזה מתאר המדרש (שמות רבה ל"ז א'):

הדא הוא דכתיב (=זהו שכתוב) (זכריה י', ד'): "מִמֶּנּוּ פִנָּה, מִמֶּנּוּ יָתֵד, מִמֶּנּוּ קֶשֶׁת מִלְחָמָה…"

בא וראה אומות הקדמונים כשהיו מבקשים להעמיד להם מלך היו מביאים מכל מקום ומעמידים עליהם שכן הוא אומר (בראשית ל"ו, ל"ב-ל"ג): "וַיִּמְלֹךְ בֶּאֱדוֹם… מדִּנְהָבָה… מִבָּצְרָה". (מלכי אדום הגיעו מערים שונות. כולל מחוץ לאדום.)

אבל ישראל אינו כן.

אלא מהם גדוליהם,

מהם מלכיהם,

מהם כהניהם,

 מהם נביאיהם,

מהם שריהם.

שנאמר "מִמֶּנּוּ פִנָּה" – זה המלך דוד…  "מִמֶּנּוּ יָתֵד" – זה כהן גדול… "מִמֶּנּוּ קֶשֶׁת מִלְחָמָה"… "מִמֶּנּוּ יֵצֵא כָּל נוֹגֵשׂ יַחְדָּיו" — אלו סופרי הדיינין.

וכן הוא אומר "וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ".

מהיכן? "מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". 

לפעמים אנחנו מעדיפים "כוכבים" מבחוץ. אנחנו מתקשים לראות את כוחם של הקרובים אלינו. הרי אנו מכירים את כל חולשותיהם. המדרש מלמד אותנו שחברה בריאה כמו ארגון בריא לא "מצניחה" מנהיגים אלא מגדלת את מנהיגיה מתוכה. על אף שמשה מכיר את כל חולשותיו של אהרן הוא מסוגל להכיר בגדולתו. המדרש מזמין אותנו לחשוב כמה אנחנו מגדלים ומגדילים את עובדינו? את ילדינו? את בני משפחתנו? האם בתוך הארגון, הקהילה, או המשפחה שלנו אנחנו יוצרים מציאות של "ממנו פינה ממנו יתד"?

שבת של גדילה והצמחה.