התלמוד קושר בין פורים, יום הכיפורים וחג השבועות (פסחים ס"ח ב' מתורגם):

דתניא: רבי אליעזר אומר אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה. 
רבי יהושע אומר שיחלקהו – חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש. 
ואמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו כתוב אחד אומר (דברים ט"ז, ח') "עֲצֶרֶת לַה' אֱלֹהֶיךָ" (שם מתייחס לשביעי של פסח) וכתוב אחד אומר (במדבר כ"ט, ל"ה) "עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם" (שם מתייחס לשמיני עצרת) – רבי אליעזר סבר או כולו לה' או כולו "לכם" ורבי יהושע סבר חלקהו – חציו לה' וחציו לכם.

השאלה התנאית היא האם החגים מיועדים להתקדש או להתקדש ולהתענג – לה' או לנו. (להרחבה על המדרש התנאי ראו איך חוגגים) אלא שהאמוראים מצמצמים את השאלה:

אמר רבי אלעזר: הכל מודים בעצרת שצריכים גם "לכם" (להתענג). 
מהו הטעם? יום שניתנה בו תורה הוא.
אמר רבה: הכל מודים בשבת שצריכים גם "לכם".
מהו הטעם? (ישעיהו נ"ח, י"ג) "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג".
אמר רב יוסף הכל מודים בפורים שצריכים גם "לכם" 
מהו הטעם? (אסתר ט', כ"ב) "יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה" כתוב בו.
מר בנו של רבינא, כל השנה היה יושב בתענית חוץ מבעצרת (שבועות), ופורים וערב יום הכיפורים. (וזאת כי) עצרת – יום שניתנה בו תורה. פורים –  "יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה" כתוב (לגביהם). וערב יום הכיפורים ששנה חייא בר רב מדפתי (ויקרא כ"ג, ל"ב) "וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ" וכי בתשעה מתענין? והלא בעשירי מתענין! אלא לומר לך: כל האוכל ושותה בתשעה בו מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי.

לגמרא ברור שאין מחלוקת לגבי חג השבועות. חידושם של האמוראים לגבי כל יתר המועדים נשען על פסוקים, ואילו לגבי חג השבועות הם לא חשים שדרוש בכלל פסוק. מבחינתם, רעיונית, מובן מאליו, שלא ייתכן שהתורה לא ניתנה  "לכם" – לשמחתנו ותענוגנו.

בהקשר אחר קושרת הגמרא ספציפית בין חג השבועות, הוא חג מתן תורה לפורים (שבת פ"ח א'):

(שמות י"ט, י"ז) "וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר" אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם.
אמר רב אחא בר יעקב מכאן מודעא (מודעא הוא פגם חוזי המעמיד בספק את עצם קיומו של החוזה) רבה לאורייתא (לתורה).
אמר רבא: אף על פי כן הדור (חזרו) קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב (אסתר ט', כ"ז) "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים" קיימו מה שקיבלו כבר.

הגמרא מבינה שהתורה מיסודה נכפתה על עם ישראל משום שלא ניתן היה להתנגד למופע הקולות והברקים של סיני וממילא ההתקשרות בברית סיני לא היתה לגמרי חופשית (עוד על המדרש הזה ראו במאמר איך מקבלים את התורה). רבא מסביר שבפורים הפגם תוקן משום שאז נענו לקריאתו של מרדכי וקיבלו את התורה מרצונם החופשי. נראה לי שיש להבין את דבריו של רבא בכך שלראשונה במסורת היהודית כתוב שחור על גבי לבן שהיהודים מקבלים עליהם חג חדש. במובן זה פורים הוא הדגם לתורה שבעל פה המבטאת מטבעה את הרצון החופשי של עם ישראל, המעצב את התורה בהתאם להבנתו ותרבותו.

המסורת החז"לית קושרת גם בין יום הכיפור למתן תורה ולפרשת כי תשא שכן לפי המסורת הלוחות השניים ניתנו לעם ישראל ביום הכיפורים וממילא גם הוא מועד מתן תורה (תענית ל' ב').

יום הכפורים… יום שניתנו בו לוחות האחרונות.

אחד ממשחקי הלשון הידועים של הספרות הזהרית "סוגר" את השילוש הזה וקושר ספציפית בין פורים ליום הכיפורים (תקוני זהר נ"ז ב', מתורגם):

פּוּרִים נִקְרא עַל שֵׁם יוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁעֲתִידִים לְהִתְעַנֵּג בּוֹ, וּלְשַׁנּוֹת אוֹתוֹ מֵעִנּוּי לְעֹנֶג.

מסתבר שהמדרש הזהרי הוא ניתוח עומק של המקורות החז"ליים. מנקודת המבט של חז"ל יש שלושה מועדי קבלת התורה. בשניים מהם התקבלה התורה שבכתב – מעמד הר סיני בשבועות (המעמד של פרשת יתרו) ומתן הלוחות השניים ביום הכיפורים (המתואר בפרשת כי תשא), ובשלישי ניתנה התורה שבעל פה שאישררה את תוקפה של התורה שבכתב – פורים. בנוסף, לדעת הגמרא, לא תיתכן קבלת תורה שאין בה שמחה ועונג כמדרשו של רבי אלעזר בן פדת  "יום שניתנה בו תורה הוא" – זהו הסבר מספק! לא ייתכן שעל מתן תורה תהיה מחלוקת האם היא מיועדת לנו ולשמחתנו. ממילא בהכרח, אם יום הכיפורים הוא אחד משלושת ימי קבלת התורה עליו להשתנות מעינוי לעונג כמאמר הזוהר.

כך אכן מפרש הגר"א (הרב אליהו בן שלמה זלמן המכונה הגאון מוילנא או הגר"א – הגאון רבי אליהו, המאה ה-18) את תיקוני הזהר:

ו"מר בריה (בנו) דרבינא הוה יתיב (היה יושב)" כו'  וכולן קבלת התורה…

בימים בהם מתהפך לנו הלב, כולנו תפילה שהעינוי יהפוך לעונג.

(להרחבה על פורים כקבלת התורה שבעל פה ראו במאמר ונהפוך הוא – היפוך התורה. להרחבה על פורים כתיקון לקבלת התורה בכלל ולפרשת כי תשא בפרט ראו במאמר בין ג'יהאד למשתאות).

שבת של שלום שמחה ועונג.